It's ridiculous, and amazing, and it's not about people in love, מאת Effy

He's mine.

He is my greatest-of-all JOsh.

Mine, all mine.

He's not all mine,

And that's only fair because

I'm not all his.

Of course he would.

Of course he should.

Of course i should.

Of course i would

not know.

Of course i'm happy.

Of course i can't be sad.

Of course it's better.

No, not of course.

But i am happy, with all honesty-

just need to get used to the obvious things.

I'm not stupid, and they are obvious, so why not?

I wouldn't call us birds.

Surely not bunnies.

Maybe bears..

Yeah, whatever- who cares, really?

 

We both care though, I know it.

But this is life now,

And I want it for him, and I want it for me.

You're my best teddy friend.

"I've missed you"

I've missed you too

"Where's your face?"

On my shoulders

"I love you"

Yes. I love you too.

Good morning.  

הכינה נחמה 2 - הקינה של נחמה / יעל עובדיה

הו, אללי! אללי! בוכה נחמה בקול קינה.
הו, אללי! אללי! כל כך קשה להיות כינה!
כל היום רק מתרוצצת לי בסבך השערות,
כל שנייה שאני חיה בה קושרת בי צרות!
וחשבתי שסוף סוף מצאתי גבר לחיים,
בלי שיער, מלא קרחת – רק משטח חשוף נעים...
איך הייתי מחליקה עליו בשעות הצהריים,
מהמצח לקרקפת, עם חיוך על השפתיים,
וכששמש מסנוורת בי בחום הייתי מכה,
איך צללתי אל האוזן ונמנמתי בתוכה...
לא היו לו קשקשים ולא היו לי דאגות,
אף מסרק צמא לרצח לא ארב לי בלילות,
אף שמפו דליל מסריח לא שרף לי בעיניים,
וחייתי כמו חיית מחמד קטנה עם שש רגליים...
 
אבל הו, אללי! העולם אכזר אליי!
וכשטוב לי ונעים לי, הוא חוזר לצחוק עליי!
זה היה ביום שלישי, בדיוק לפני שבועיים,
התעוררתי לי בנחת מנמנום של צהריים,
לחצר בכיף יצאתי לי –
ומה אני רואה?
את הגבר הקירח שחובש עליי פאה!!!
לא, חשבתי, זה מוגזם! לא אתן לזה לקרות!!!
אך היה זה קרב אבוד שלי מול יער שערות.
אור השמש הקופחת נעלם בתוך שנייה
ובתוך האבדון הזה נשארתי בוכייה...
בוא לא נדבר אפילו על הטעם והצבע,
(שהאיש בחר לצבוע בכחול מזעזע!)
העניין הוא שחזרתי לשגרה האפורה,
שבו קרן שמש היא בגדר חוט השערה,
שמנוני וחלקלק לי, אין בכלל רצון לחיות,
ומאחורי כל שורש מחכות לי בעיות!
חסרה לי פעילות וכבר התחלתי להשמין,
ובגלל החשכה הזאת חסר לי ויטמין.
הו גורל נורא, גורל אכזר, הבט וראה אותי –
אם אשב פה רק עוד רגע אאבד את שפיותי!
אני כינה פורצת דרך, חזקה ואמיצה,
עתידי היה מזהיר עוד כשבקעתי מביצה!
כבר הוציאו עליי ספר, ובכל העיתונים,
כתבות עליי, נחמה – הטובה שבכינים!
מה עשיתי שגזלת את האושר מחיי?!
את הקרחת הקופחת והחיוך שעל שפתיי,
את המצח החלק ואת השמש החמה –
איך אוכל עוד בעולם הזה למצוא לי נחמה?!

 

פרק ראשון / מאת אלמונית

פרק 1- POV אייבי - הפלרטטן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הנחתי את ידי על חזהו ,שערו השחור נח על עיניו . התקרבתי וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי . לא רציתי לעזוב , פחדתי מן הרגע הזה .

הוא פקח עין אחת והשגיח עליי ,חייכתי חיוך מזערי והוא נשק על מצחי .

"בוקר " אמרתי .

"בוקר " הוא ענה ולחץ את שפתיו על שפתיי .

הוא הסתובב והתיישב על קצה המיטה . חוליות בלטו בגבו , כה רזה הוא היה !

"אז מה התוכניות להיום?" התלוצצתי " להשתלט על העולם?"

"מצחיק" הוא ענה בלי להעיף לי מבט .

"לוקי ! התסכל עליי !" הפצרתי בו אך הוא המשיך לשבת שם . כל כך מרוחק הוא נראה לי כך .

קמתי ובאתי מאחוריו . חיבקתי אותו והרגשתי את גבו הקר , הוא תפס את כף ידי וקירבה אל פיו .

הוא נשק עלייה קלות .

"אני יוצא לפגוש את אחי. ניפגש מאוחר יותר " הוא אמר .

התלבשנו ויצאנו כל אחד לדרכו : אני כדי ללכת לגלריה שלי והוא... לחפש בעיות .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ישבתי בגלריה והסתכלתי על הדף החלק . הייתי מבואסת . ממה ? אם רק היה לי מושג ...

מישהו נכנס לגלריה . רצתי לכניסה וראיתי אותו , את תווי פניו המושלמים , שיער חום בהיר עד ג'ינג'י גלי שנופל על כתפיו , עיניים תכולות כים וחיוך ששווה מיליון דולר !

"שלום " הצלחתי לחלץ מפי היבש .

"היי" הוא ענה עם חיוך והסתכל לצדדיו ובחן את ציוריי " קוביית סוכר? " הוא גיחך

"אני אשמח!" צחקקתי ולקחתי אחת מידו " אני רק מקווה שאין בזה כלום " אמרתי לו ופרצנו בצחוק .

"מי צייר את כל אלה ? " הוא שאל .

"אני" עניתי והבנתי כמה שוויצרית נשמעתי באותה שנייה .

"יפה ... יפה " הוא ענה והמשיך לבחון את ציוריי .

"אני כאן בצד!" אמרתי לו והתיישבתי מול הדף הריק .

עברו שעה , שעתיים , שלוש והוא בשלו בוחן את ציוריי . בלי כל אזהרה הוא הסתובב והתיישב בכסא לידי.

"מה את מציירת ? " הוא שאל וחייך חצי חיוך ,

" אמממ אותך ? " שאלתי במבוכה .

"אבל אין כלום על הדף ! " הוא נשמע על סף צחוק " אני עד כדי כך יפה ?!" הוא שאל ופתח את פיו בתדהמה מזויפת .

התפוצצתי מצחוק וניראה שהוא קיבל את מבוקשו .

"לא! התכוונתי לשאול אם אני אוכל לצייר אותך ?" שאלתי באי נוחות .

"רק אם זה בעירום !" הוא קפץ וראיתי בעיניו שהוא מתכוון לזה .

"אייבי" אמרתי כבדרך אגב ,

"פיניק" הוא השיב .

העצבות עברה לה פתאום כך . הבעיות עם לוקי נשכחו . הכל היה נחמד פתאום .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"איך היה עם ת'ור ? " שאלתי את לוקי כשחזרתי לדירה הקטנה .

"נחמד " הוא ענה בלי להניד עפעף, הוא נשען על השיש ושתה קפה . הוא לבש חולצה צמודה . אהבתי את זה .

נעמדתי מולו והוא חיבק אותי , חיבוק חם וחזק , שמעתי את פעימות ליבו . נצרתי את הרגע הזה והתפללתי שלעולם הוא לא יעזוב אותי .

"קפה באמצע היום? זה קשור להשתלטות על העולם?" צחקתי למרות שפחדתי שהבדיחה כבר נמאסה עליו.

"כן ! איך גילית את מזימתי?" הוא צחק ונשק על שפתיי חלושות . הוא אסף אותי לזרועותיו ונישק אותי בתשוקה . אהבתי אותו כל כך !

"ת'ור רוצה שאני אחזור איתו הביתה ... " הוא אמר כשפניו צמודות לפניי " בגלל כל הקטע של 'אתה מאומץ',  הוא ואבא שלי רוצים לדבר איתי ... אבל אני לא רוצה לעזוב אותך ! " הוא חיבק אותי ומשך את פניי אל כתפו .

אך זה היה לאט מידי ראיתי את העצב בעיניו . לגלות שאתה מאומץ בגיל מאוחר זה לא קל ... אבל לחיות בלי הורים כל החיים ... זה עוד יותר לא קל ...

-----------------------------------------------------------------------------------------

קמתי למחרת בהרגשה טובה יחסית . קיוויתי שפיניק יבוא שוב לבקר אותי בגלריה. רק חיוכו היה גורם לי לחייך ( מה שקשה מאוד לעשות אלא אם כן אתה לוקי!)

ואכן הוא היה שם עם מעיל גשם אפור הוא עמד מחוץ לגלריה הנעולה .

"מה יש לך?!" צחקתי " למה אתה כאן ? קפוא בחוץ" אמרתי בדאגה בזמן שהתחפרתי במעילי בחיפוש אחר המפתחות.

"שכחתי לשאול... מתי את פותחת את הגלריה?" הוא צחק והצטרפתי אליו . אי אפשר היה לא לצחוק בזמן שהוא צחק ... צחוקו היה מתגלגל ונעים לאוזן וחיוכו עלה מאוזן לאוזן ושימח כל עובר אורח .

פתחתי את הגלריה והוא התיישב ליד השולחן שלי מול כן הציור "אז ההצעה לצייר אותי עדיין פתוחה?" הוא שאל בחיוך . הוא לא מפסיק לחייך.  הלוואי והייתי כמוהו !

"ברור ! רק תן לי להכין לעצמי קפה. רצתי הנה מהבית... רוצה גם ? " שאלתי בנימוס.

"כן! שניים סוכר ... קוביות!" הוא ענה , ציחקקתי ועברתי למטבח להכין לנו את הקפה . ראיתי בזווית עיני שהוא מחטט במחברת השרטוטים שלי .

"נהנה? " שאלתי בחוסר נימוס ובנימה מגעילה . הרגשתי רע עם עצמי .... אך מאיפה לו החוצפה לחטט בדבריי שלי ?! ועוד במחברת שלי ?! אין בה רק שרטוטים. היא כמו יומן קטן שבו כתובים כל כך הרבה דברים אישיים!

אימי קנתה לי אותה לפני שהיא ברחה ...

"או אני מצטער... " הוא ענה בצער , אבל לא צער של חרטה אלא צער של : נתפסתי " מי זה לוקי?" הוא שאל בפתאומיות .

"בן הזוג שלי " עניתי ורק אחרי שדיברתי הבנתי כמה ארס היה בקולי .

"או..." הוא ענה "השרטוטים שלך שלו יפים !" פיניק אמר בחיבה .

"תודה" עניתי בחמימות והבאתי לו את הקפה שלו "אף אחד לא ראה את השרטוטים האלה .. אפילו לא הוא ." עניתי בקרירות.

"אני מצטער אם חדרתי לפרטיות שלך " הוא ענה בצער אך הפעם צער של חרטה . משום מה כה הערכתי אותו על כך .

באותה שנייה לוקי התפרץ לגלריה כולו אדום , כנראה מריצה , ומעד מן הרצפה החלקה כשרץ לקראתי "דיוויד ... בית... חולים ..." הוא הצליח להוציא מפיו בין הנשימות הכבדות אך אני כבר יצאתי בריצה לבית החולים הקרוב והשארתי את הפלרטטן הסדרתי ההוא עם בן הזוג שלי בגלריה ... חכם!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דיוויד היה החבר הכי טוב שלי ! מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה חבר שלי . הוא עבר איתי את הכל ! ועכשיו הוא בבית חולים . האידיוט הזה ... אוהב קטטות! רציתי להרוג אותו באותה שנייה .

"דוקטור? אתה חי ? " שאלתי כשהוא פתח לאט את עיניו .

"אכן כן, נערתי! אך האינפוזיה לא במקום" הוא ציחקק .

"דביל!" צעקתי. " הפחדת אותי !" המשכתי בטון אוהב וחיבקתי אותו .

"אני מצטער" הוא לחש לאוזני ועטף אותי עם ידיו המלאות בשטפי דם ושריטות.

הכינוי "הדוקטור" דבק בו ממזמן... גם כשהיינו קטנים הוא אהב קטטות .. קטע שלו . הוא תמיד נשלח בסוף לבית חולים, תמיד כ"מנצח". לא הבנתי איך אפשר לקרוא לזה מנצח ... גם הוא וגם השני יצאו מזה מלאים בחבורות , חתכים , סימנים סגולים .. מה לא ? קראתי לו "הדוקטור" כי הוא נשלח כל כך הרבה פעמים לבתי חולים שידע מה לעשות בעצמו. לפעמים היה מעיר הערה לאחיות על עבודתן המרושלת.

"למה?" שאלתי בעיניים עצובות

"למה מה ? " הוא התנהג כמטומטם

"למה זה ? " המשכתי באותו הטון והצבעתי עליו , על האחיות , על החדר .

"הפעם הוא באמת התחיל!" הוא ענה בכעס

"כן כן ... הוא *תמיד* מתחיל ..." גילגלתי עיניים .

He better be right, that mad hatter / Effy

You're in front of a messed up table, where nothing's in place.

You don't know what's wrong or why,

But it is.

It's so distracting; you want to kick it again and again,

Until you lose all your energy.

So you just change it until you can finally move on.

And then you move, and you breathe.

Everything's better. Time passes.

Your mind is constantly occupied with food, with eating.

You can't wait for that moment when you lose yourself in it,

Can't wait to stuff yourself with all that junk.

You know it's coming, you don’t always fight it anymore.

You've stopped trying getting rid of it, you just try to keep things healthy.

You even learnt to like yourself, or at least to deny and live with the loath.

You believe you're much better, happier.

Well, you moved to other addictions.

It seemed ok, but then you had no control again.

You hate it, you like it. Either way, you do it.

Occasionally, you break, you cry, you scream.

Not as bad as it used to be, not as much for sure.

You've become strong.

You can keep going, but your way is full of day offs.

And then you go to sleep, too early or too late.

With a terrible feeling, or a wonderful one-

It doesn't matter, tomorrow's a new day.

Again, you fix your pillow till frustration, and that is it.

You fall asleep.

Thoughts:

*What am I talking about? Some people are starving in Africa.

* That, dad, is why I choose not to waste my time on math- source of stress that I do not like at all.  Also, that's why I sometimes was able to live in a mess for a while.

*My little sister is definitely one of the greatest things in my life.

*It's lonely, but you grow, and you learn, and you struggle, and you fight, and you dream and you live.

*this was the tiniest bit I could write now, but that's enough.  

Now look outside your window, I did- and it's a beautiful day.

מאת ענבר פריד

הראש כבר נרטב / אנונימי

בבקשה תרפיני מהר,
כי האחיזה שלך כבר חונקת.
נגד הרוח אני דוהר,
אבל את בפני רק יורקת.
 
מנסה לברוח מהאזיקים,
אבל לא רואה שום תקווה באופק.
מנסה לשחרר מהצוואר את הניבים,
כי הנוכחות שלך רק מעלה לי את הדופק.
 
מפלס את דרכי מהקולר הדוקר,
מקווה להחליף לקולר המגן,האחר,
שבו היוונים השתמשו על כלביהם,
כדי להגנם מלהפוך לטרפיהם
של הזאבים שרק מחפשים,
צוואר עם ורידים קצת בולטים.
 
אני שקוע במים עמוק,
אפילו הראש כבר מתחיל להיכנס,
נמשך יותר ויותר,מגיע רחוק,
רק האף נשאר בחוץ,פאקינג נס.
 
לקחת נשימה ואת הראש לטבול?
כי אין יותר מקשיב לקול.
כותב את הכל על חתיכת דף,
כי בוא נודה בזה נגמר המרדף.
 
לא צריך שום סמים מרגיעים,
או את הנשיקות שלך ואת החיבוקים,
לא צריך את הדאגות שלך לנפשי המעוותת,
כל מה שאני רוצה זה לקבל את השקט.

She's doing great, and that is great, and i'm great and she's great / מאת Effy

She. What is she?

Can anyone tell?

Neither science nor nature could solve it for me.

A woman so full

Of power and strength

Both inside and outside,

The best she can be.

Charms every new friend right away as they meet,

Her brains seem delightful and so does her meat.

No shame and no nothing, and yet- everything

One day she'll wake up to a loud alarm's ring.

To get to her place,

She has lost and she's earned,

All that's behind is now long ago burned.

She's living today- smiling, drinking and smoking

I honestly hope that she won't end up choking.

But that's it for now, there's nothing to do,

This poem's the last thing I'm giving to you.