"ממש מפתיע, חשבתי, איך הם מתנגדים כשמטילים עליהם לכתוב משהו בכיתה או בבית. הם מקטרים ואומרים שהם עסוקים ושנורא קשה לכתוב מאתיים מילים לא חשוב על איזה נושא. אבל כשהם מזייפים את מכתבי ההורים, הם ממש מבריקים, למה? יש לי מגירה מלאה מכתבים כאלה שאפשר להפוך אותם לקובץ של "מיטב התירוצים האמריקניים" או "מיטב השקרים האמריקניים".
המגירה הייתה מלאה בדגימות של כשרון אמריקני שמעולם לא הוזכר בשיר, בסיפור או במחקר מלומד. איך יכולתי להתעלם ממטמון זה, מפנינים של סיפורת, פנטזיה, יצירתיות, אדיקות חסודה, רחמים עצמיים, בעיות משפחתיות, דוודים מתפוצצים, תקרות נופלות, שריפות המכלות רחובות שלמים, תינוקות וחיות מחמד שמשתינים על שיעורי בית, לידות לא צפויות...?
לקראת סוף הסמסטר הדפסתי ושכפלתי כעשרה מכתבים כאלה וחילקתי אותם לשתי כיתות י"ב שלי. הם קראו, בשקט ובריכוז.
היי, מר מק'קורט, מה זה?
מכתבים שהבאתם.
מה זאת אומרת, מכתבים שהבאנו? מי כתב אותם?
אתם. או חלק מכם. השמטתי את השמות כדי להגן על האשמים. הם אמורים להיות כתובים בידי ההורים, אבל אתם ואני יודעים מי המחברים האמיתיים. כן, מייקי?
אז מה אנחנו צריכים לעשות עם המכתבים האלה?
נקרא אותם בקול. אני רוצה שיהיה לכם ברור שזאת הכיתה הראשונה בעולם שלומדת את אמנות מכתבי ההורים והכיתה הראשונה בעולם ... שמתאמנת בכתיבתם.
הם מחייכים. הם מבינים. עשינו יד אחת. חוטאים.
בואו תנסו. דמיינו שיש לכם בן או בת בגיל חמש עשרה שצריכים מכתב המסביר למה הם חלשים באנגלית. קדימה, גשו לזה עם כל הלב..."
מתוך "המורה" / פרנק מק'קורט
שלום לכולכם.
אלו מביניכם שנרשמו ואלו מכם שסתם מציצים לראות על מה מדובר – אני שמח שבאתם.
אתם מוזמנים לכתוב ולשלוח אליי כל דבר שעולה על רוחכם. ניתן גם להגיב על דברים של אחרים. אתם יכולים לכתוב בעילום שם או בגילוי שם. על עצמכם. על אחרים. על דברים שקרו. על דברים שיקרו. את דעתכם בנושא מסוים.
הכול מקובל כאן, מלבד לפגוע.
אז קדימה, עכשיו תורכם.
יונתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה