סיפור בהשראת תמונה - מאת אלה אסרף

השדה אפורת הכנפיים

השדה אפורת הכנפיים בעלת העור המסואב שוטטה בשקט ביערה הנטוש. גופה העירום לא שיקף אף סימן התקררות אחד, למרות הרוחות שנשבו על עורה. שכן, השדה אפורת הכנפיים לא הרגישה קור מעולם. עיניה הקטנות הביטו על העצים הדוממים, בתוכם קבור ועצור כעס של שנים רבות. השדה דילגה עם עיניה על טקסטורת העלים הירוקים, המתפוררים, המוארים על ידי השמש הצהבהבה ואחוזת הפחד.

המראה של השדה אפורת הכנפיים גרם להרחקת כל יצור מתיירא שהזדמן לו לחלוף על ידה.

היא חייכה, חושבת על החליל שלה, חליל הקסמים שבעזרתו סייעה לשבור לב של ילד קטן, אי שם בעולם. היא הייתה רעה וקטלנית, חיוכה הצונן כמי הנהר מתנוסס על פניה. היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לאהוב דבר, מלבד החליל שלה. אותו חליל איום נוצר למען מטרה אחת, והיא ניתוץ לבבות. מנגינת החליל היא חוזרת ונשנית, וברגע בו בן אנוש שואב אותה אל אוזניו, דמיונו נגנב. מנגינת החליל מפלחת את הרעש בחרישות, וגורמת ללבם של הילדים הצעירים לדמם ולבעור מבפנים, ואז לקפוא ולהעלים את רוחם מן העולם.

השדה אפורת הכנפיים מתיישבת על האדמה הלחה ומעבירה אצבעות רעבות בין הדשא. השדה נועצת את ציפורניה החומות מעפר בשתלי הדשא, ותולשת אותם בעודם חיים. היא נשענת על עץ כהה שלא מראה טיפת רכות. השדה משתוקקת לנגן בחליל, אך לפני בואה של השקיעה- אסר עליה מלך היער לנגן. היא סופרת את השניות, מלאת ייחולים. היא חפצה לנגן ולהרגיש את עצמה נאבדת בתוכה, מפסיקה להרגיש את העולם מסביב. היא רוצה לא לחוש דבר מלבד רעידת אדמה שבולעת אותה פנימה, אל חריצים שחורים ואפלים.

לא היה לה ממש אכפת שילדים נרצחים עקב ההנאה שלה. היא שנאה את העם הזה. מבחינתה, לא היה עם אכזרי יותר מהם. היום בו ילד קטן הכתים את כנפיה הצחורות בכאב שלא יורד, היה חרות בזיכרונה. עיניה השקדיות הצטמצמו בתיעוב כאשר אותו יום צף במחשבותיה, כעלה בודד בביצה טובענית. היא נשבעה לגרום להם סבל ככל שתוכל, והבינה שנגינת החליל היא נקמה אדירה.

השקיעה הגיעה, והשדה הוציאה את החליל מגרונה, מנשקת אותו לכל אורכו עם שפתיה הקפוצות. פיסות אפלה עטפו את החליל ואצבעותיה רצו עליו. כשהשמש הסתננה אל בין העצים המתים, השדה אפורת הכנפיים ניגנה בחלילה.

ובאוזנייה המחודדות והצמאות, היא הקשיבה ותפסה קול שבר וצווחה של נשמה נוטשת.