היא תמיד חייכה / לין אמזלג

היא תמיד חייכה.
כשהיא הייתה עוברת במסדרון, כאשר הייתה יושבת בכיתה. גם כאשר הייתה סתם יושב בשעה חופשית לבד. היא תמיד חייכה.

אני הכרתי אותה רק דרך החיוכים שלה. לדבר לא היה הצד החזק שלה.

היה לה את החיוך הענק, זה שהיה בא מהלב, כי באמת שמחה. והיה את זה שהתלווה לצחוק המטומטם והמצחיק שלה. והיה את ההוא, הקטן, שאף פעם לא האמנתי לו כל-כך.

תמיד היא עמדה שם, מאחור, עוזרת ותומכת. מחייכת.
עד שיום אחד היא נעלמה.
אני חיפשתי אותה. שאלתי עליה. זה היה לכולם כל-כך מוזר. "מה אכפת לך ממנה? אתה בכלל לא מכיר אותה."

אבל ידעתי, עמוק-עמוק בפנים, שאני מכיר אותה יותר מכולם. הרגשתי את זה.
רצתי בין המסדרונות העמוסים, מחפש בין המבנים השונים.

ואז מצאתי אותה; יושבת כפופה בדשא שליד התחנה. ראשה היה טמון עמוק בין ברכיה.
התיישבתי לצידה, ואז היא הרימה את ראשה. דמעות זלגו על לחייה, עד שהגיעו לשפתיה שהיו עקומות בצורה כל-כך עלובה, מחריכות אותה להמשיך לחייך, על אף הקושי הרב.
וזאת הפעם הראשונה שראיתי חיוך עצוב. מי חשב שדבר כזה קיים?