מכירים את זה שבאלכם פשוט לצרוח
"באלי הביתה"... אבל בעצם.. אתם כבר בבית שלכם? בחדר שלכם?
ואין הרבה מה לעשות עם זה הרי... זה לא שאתם יכולים באמת ללכת לאנשהו...
ומכירים את זה... שאתם ממש רוצים להגיד
משהו, אבל יודעים..... שזה רק יחמיר את המצב?
אז אתם שותקים... לא אומרים.. כי אתם יודעים שדי... לקבל את צעקות אני לא
מוכנה! לא עכשיו! לא ממנו! לא בגלל זה..
ברור ש"הוא לא שווה אם הוא צועק
עלייך" ו"הוא לא שווה את הדמעות שלך" וגם "הוא לא טוב בשבילך
אם הוא צועק עלייך! הוא לא מבין איזה אוצר יש לו בידיים!"... אבל המשפטים
האלו לא עוזרים... כי כל אחד מתישהו יגרום לך לבכות.. אם לא עכשיו אז אחר כך.. אם
לא על ההתחלה אז בסוף.. ככה זה.. אי אפשר להתחמק מהאמת...
לא.. אני לא אומרת לאנשים ש"הלך נסיך
יבוא מלך" "הלך הסוס יבוא האביר" "הוא לא שווה את הדמעות
שלך.. ומי שכן שווה אותן לעולם לא ייגרום לך לבכות"... אם הוא שווה אותן..
אבל אני לא בוכה... אז מה הוא שווה? הרי לדמעות יש סיבה לקיום שלהם, זה אחד הדברים
שעושים אותנו אנושיים.
מותר לבכות.. מותר לצעוק... לכעוס ולריב.
לא להבין, לא להסכים ולהתווכח.. אבל לכל דבר יש גבול. גם לזה... לפעמים צריך לעצור
לרגע ולנשום.. לחשוב על הצד השני.. אם הוא אומר לי משהו.. כנראה שזה מפריע לו, לא
הסברתי את עצמי כמו שצריך, יש פה אי הבנה... או כל דבר אחר.. צריך לחייך שנייה,
להרגע, לקחת את עצמך בידיים.. ולדבר ברוגע. לא תמיד צריך לצעוק.. הכל אפשר לפתור,
גם אם לא תמיד מרימים את הקול.
אז בוא שנינו, יחדיו.. לא רק אחד מאיתנו,
נלמד איך לדבר בשקט וברוגע, ולקבל את השני, גם אם הוא שונה מאיתנו.. כי הרי –
כולנו שונים, וזה כל היופי שבדבר!
ואו בר פשוט מדהים ! התחברתי לכל מילה!
השבמחקכל הכבוד !