אין לך זכות לנגב אותן!
הן לא יכולות לעצור.
תעצרו! היא צועקת בליבה. תעצרו עכשיו!
נו, לכו מפה!!!
היא מנגבת אותן מלחייה. היא חושבת שזהו, שהיא עצרה אותן. אבל לא - הן חוזרות.
אתה יכול לנסות להעלים אותן עד מחר, זה לא יעזור. הן ימשיכו לזלוג על לחייה הקטנה.
אולי תנסה להבין קודם בגלל מי הן?
מי עשה מעשה כזה נורא שהן היו חייבות לבקר...
כן! כן! הו, כן! זה אתה! אתה זה שגרם להן לבוא מלכתחילה.
בגללך היא סובלת. בגללך היא עצובה.
ולך יש עוד בושה לבוא ולנגב אותן?
אולי תצליח להעלים אותן ביום מן הימים, אבל את השריטה שנחרטה על ליבה הקטן של אהובתך לא תצליח להעלים.
השריטה תוכל להתאחות או להישכח מעט, אבל היא עדין תהיה שם... צורבת כדי להזכיר.
תבקש סליחה, תתחנן.
אהובתך לא תסלח לך! לעולם!
והן עדין נופלות. זולגות. מטפטפות. ואתה עומד שם, ומבין שלא תוכל לעשות דבר.
באומץ, בגבורה, שם בלב החשיכה.
הערפל התפזר. והחושך נכנס.
אבל הוא עדין עמד שם. עם העיניים פקוחות. מחכה.
גם הידיים התחילו לרעוד... אבל הוא,
עומד שם מבלי למצמץ.
הערפל עטף את כול גופו. הנעים לו, אך באותו הזמן גם נכנס לו ללב.
החושך גדל. ו --- פתאום רעש!
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
אבל הוא, עומד. חוץ מהרעידות החזקות של גופו, הוא לא זז מילימטר.
וזה מגיע. הדבר הזה שמאחורי הערפל.
והרעש ממשיך!
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
והחושך הולך ונעלם. והערפל כבר לא שם. והוא רואה את זה.
פתאום הוא מפסיק לרעוד, ועיניו ממצמצות בפעם הראשונה.
ואז הוא שומע קול -
״זה מגיע! תברח!״
מסכן הלב שלך!
הלב פועם. דופק. מנסה לצאת החוצה.
בום, בום, בום.
דופק חזק, הגוף נסדק.
הלב רוצה לצאת!!! למה?
כי לא כיף לו בפנים.
עשית לו רע.
ראית משהו שהפחיד אותך. שלא היית צריך לראות.
לא נעים לו, ללב המסכן שלך.
שדופק. בום, בום, בום.
אתה מנסה לעזור ללב המסכן.
מנסה לשכוח... אבל זה לא עוזר.
הזכרון מהדהד באוזניך.
אתה רואה את זה בעיניך.
ומרגיש את זה בגופך. אתה רועד, משקשק.
זה מפחיד, זה לא נחמד.
והלב ממשיך, ושובר את הגוף. לא טוב לו... ושוב - בום, בום, בום.
תן לו לצאת.
תשחרר אותו מהעוול שהוא עובר.
תשחרר אותו! נו...
.
.
.
תשחרר!!!
אין לי כוח.
אני לא יכולה עם זה יותר.
אני כבר לא מסוגלת.
אני כבר לא מצליחה.
אני מנסה, אבל לא יכולה.
אין לי את הלב לעשות את זה כבר.
אין לי את הלב.
הוא נעלם.
היה לי פעם לב.
אבל הם אכלו לי אותו לאט לאט.
כרסמו אותו עד שהוא נעלם.
זהו, הוא לא קיים יותר.
אז איך אני אעשה את זה עכשיו?
איך אני אגרום לזה להפסק?
איך אני יעצור אותם?
הם חייבים להפסיק.
עם הקללות, ההעלבות, הפגיעות.
זה לא יכול להמשך ככה.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
והם גדלים וגדלים.
אני כבר לא יכולה לעצור אותם.
הם ממשיכים כמו גל גדול.
שוטפים אותי לים העמוק.
ואני טובעת, וטובעת...
אני מנסה לעלות למעלה כדי לנשום אוויר.
אבל הם לא נותנים לי.
תופסים אותי ולוקחים אותי עמוק עמוק.
ואני שוקעת לקרקעית הים.
וזהו סוף העולם!
הן נופלות. זולגות. מטפטפות.
הן לא נגמרות... לא, הן ממשיכות...הן לא יכולות לעצור.
תעצרו! היא צועקת בליבה. תעצרו עכשיו!
נו, לכו מפה!!!
היא מנגבת אותן מלחייה. היא חושבת שזהו, שהיא עצרה אותן. אבל לא - הן חוזרות.
אתה יכול לנסות להעלים אותן עד מחר, זה לא יעזור. הן ימשיכו לזלוג על לחייה הקטנה.
אולי תנסה להבין קודם בגלל מי הן?
מי עשה מעשה כזה נורא שהן היו חייבות לבקר...
כן! כן! הו, כן! זה אתה! אתה זה שגרם להן לבוא מלכתחילה.
בגללך היא סובלת. בגללך היא עצובה.
ולך יש עוד בושה לבוא ולנגב אותן?
אולי תצליח להעלים אותן ביום מן הימים, אבל את השריטה שנחרטה על ליבה הקטן של אהובתך לא תצליח להעלים.
השריטה תוכל להתאחות או להישכח מעט, אבל היא עדין תהיה שם... צורבת כדי להזכיר.
תבקש סליחה, תתחנן.
אהובתך לא תסלח לך! לעולם!
והן עדין נופלות. זולגות. מטפטפות. ואתה עומד שם, ומבין שלא תוכל לעשות דבר.
הוא עמד שם. בלב החשיכה.
הרגליים שלו רעדו, אבל הגוף לא נפל. באומץ, בגבורה, שם בלב החשיכה.
הערפל התפזר. והחושך נכנס.
אבל הוא עדין עמד שם. עם העיניים פקוחות. מחכה.
גם הידיים התחילו לרעוד... אבל הוא,
עומד שם מבלי למצמץ.
הערפל עטף את כול גופו. הנעים לו, אך באותו הזמן גם נכנס לו ללב.
החושך גדל. ו --- פתאום רעש!
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
אבל הוא, עומד. חוץ מהרעידות החזקות של גופו, הוא לא זז מילימטר.
וזה מגיע. הדבר הזה שמאחורי הערפל.
והרעש ממשיך!
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
והחושך הולך ונעלם. והערפל כבר לא שם. והוא רואה את זה.
פתאום הוא מפסיק לרעוד, ועיניו ממצמצות בפעם הראשונה.
ואז הוא שומע קול -
״זה מגיע! תברח!״
הלב פועם. דופק. מנסה לצאת החוצה.
בום, בום, בום.
דופק חזק, הגוף נסדק.
הלב רוצה לצאת!!! למה?
כי לא כיף לו בפנים.
עשית לו רע.
ראית משהו שהפחיד אותך. שלא היית צריך לראות.
לא נעים לו, ללב המסכן שלך.
שדופק. בום, בום, בום.
אתה מנסה לעזור ללב המסכן.
מנסה לשכוח... אבל זה לא עוזר.
הזכרון מהדהד באוזניך.
אתה רואה את זה בעיניך.
ומרגיש את זה בגופך. אתה רועד, משקשק.
זה מפחיד, זה לא נחמד.
והלב ממשיך, ושובר את הגוף. לא טוב לו... ושוב - בום, בום, בום.
תן לו לצאת.
תשחרר אותו מהעוול שהוא עובר.
תשחרר אותו! נו...
.
.
.
תשחרר!!!
כמו גל גדול.
אין לי את זה יותר.
אין לי חשק כבר. אין לי כוח.
אני לא יכולה עם זה יותר.
אני כבר לא מסוגלת.
אני כבר לא מצליחה.
אני מנסה, אבל לא יכולה.
אין לי את הלב לעשות את זה כבר.
אין לי את הלב.
הוא נעלם.
היה לי פעם לב.
אבל הם אכלו לי אותו לאט לאט.
כרסמו אותו עד שהוא נעלם.
זהו, הוא לא קיים יותר.
אז איך אני אעשה את זה עכשיו?
איך אני אגרום לזה להפסק?
איך אני יעצור אותם?
הם חייבים להפסיק.
עם הקללות, ההעלבות, הפגיעות.
זה לא יכול להמשך ככה.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
והם גדלים וגדלים.
אני כבר לא יכולה לעצור אותם.
הם ממשיכים כמו גל גדול.
שוטפים אותי לים העמוק.
ואני טובעת, וטובעת...
אני מנסה לעלות למעלה כדי לנשום אוויר.
אבל הם לא נותנים לי.
תופסים אותי ולוקחים אותי עמוק עמוק.
ואני שוקעת לקרקעית הים.
וזהו סוף העולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה