מאת יעל עובדיה

כל הזמן אני מחפשת אותו
לראות אם הוא בא
לבדוק למה.
נזכרת מתי דיברתי איתו
אם הייתה לזה סיבה
מה אמרתי, וכמה.
 
למה אני בכלל מנסה
אם אני כל כך מתביישת?
למה זה מציק?
המחשבות עוברות עליי בדריסה
וזה שאני מתרגשת
זה כל כך מעיק.
 
אחח... איזה כיף זה היה
אם לפני שהייתי מוציאה מילה
לא הייתי בודקת מה עשיתי לא נכון
לא פוסלת הכל ומתחילה מהתחלה
ולא יעזור שאגיד לעצמי
ש"אין לי מה להתבייש"
וש "אף אחד פה לא הולך להתחתן!"
(כמו איזה סבתא בת שבעים וחמש)
אני בכלל לא ביישנית, זה לא הוגן.
 
אני מסוגלת לדבר פתאום עם הכורסה – כמו כלום.
אפילו עם מישהו זר ברחוב.
אבל ברגע שאני רואה אותו
אני חוטפת מו"מ
וכל מה שאני אומרת זה לא טוב.
 
כל כך הייתי רוצה שיידע
שאני מפוצצת ביטחון עצמי
ושגם בשבילי זאת חידה
למה פתאום אני נהיית ורודה
כשהוא אומר את שמי.