מאת פנדורה

ואני רק רציתי בלון.
הולכים יד ביד בנמל תל אביב,
כל כך זרים שם,
ובכל זאת מרגיש בבית.
השמש הקופחת, טיפות הזיעה שנוטפות על ערפי,
לא מסגירים את הקור
שהרגשתי כשהחזקתי בידו.
"בואי נרד לחוף" הוא אמר באדישות,
ואני משכתי בכתפיי, גוררת רגליי אחריו בכבדות.
"את יכולה להישאר בבגד ים, את לא צריכה להתבייש ממני",
ופרם את כפתורי שמלתי.
הוא קפץ למים, והחל לחתור לכיוון המזח,
מסמן לי בידו לבוא אחריו.
ואני נותרתי יושבת על החול,
רגליי משוכלות, חובקות את החול בבהונותיי.
הוא חזר.
שיערו נוטף מים, גבו מבריק,
והוא מחייך חיוך מלא שיניים צחורות.
"את יפה כשאת ככה.. ביישנית.."
סירבתי להביט בו. עיניי נפלו על צדף בודד שהיה שקוע בחול.
"את לא צריכה לפחד. אני לא אפגע בך.."
הסתכל לצדדים, לראות שאיש לא מקשיב לו-
"מבטיח."
ואני רק רציתי שיקנה לי בלון.