ריבועי אור - מאת חנה תדהר

ריבועי אור

לעת ערב עלו קולות של משפחות מסבות לארוחה האחרונה של היום והצטרפו לריבועי האור החיוורים שהיו מוטלים על המדרכות או על צמרות העצים. כשנשאתי את עיני לעברם נראו בני הבית כסילואטות, בצבעים טבעיים.

הריבועים, זהים בגודלם איחדו את הקולות שעלו מהם אשר מפעם לפעם הופרעו בטונים גבוהים או לחישות צורמות. לעיתים גם נישאו צלילי מוזיקה שהביאו חלומות אחרים ועולמות שונים לרחוב השכונה ולשמים.  וכל ריבוע אור שבתוכו ישבה משפחה לארוחת הערב שלה היה עולם זהה כמעט גם כאשר הקולות שעלו ממנו היו בליל של מבטאים ושפות.  קרקוש הצלחות שקשוק המזלגות בצלחות, מזיגת מים, ריחות של חביתה ודמיון של גבינות בקופסא או ממרחים שונים, צבעים של סלט או סתם ירקות חתוכים בצלחת היו מתלווים ויוצרים תמונה של ארוחה על שעונית פלסטיק במטבח או בפינת האוכל הקטנה.

לבד, שעונה על מעקה המרפסת הפתוחה תהייתי על המתרחש בריבועי האור הרחוקים שקולותיהם לא הגיעו לאוזני.  בימי הקיץ התמונות היו ברורות אך תמיד ניגלה לי רק חלקה של התמונה שמוסגרה בחלון או טושטשה בוילון מתנפנף.  בערבי החורף, תריסי העץ המוגפים חלקית עוותו את המראות וגרמו להם לרצד כבסרט ראינוע ישן.

ישבתי בריבוע שלי מטילה את צילי על השביל המוביל לבית ברחוב שמתחת, חושבת איך יכול היה להיות לו הייתי שם, עם יושבי הריבועים, קרובים כרחוקים.  מה הייתי יודעת עוד, איך הייתי נראית לו הייתי שם אתם בשעת סעודתם.  נדיר היה שהייתי מוזמנת לארוחה בבית חברה נדירה עוד יותר, והגינונים אותם אימצתי מספרים שרק אני קראתי, תמיד העלו מבטים של פליאה אצל מארחי וידעתי, גם אם מאוחר מדי, שלבטח לא אוזמן שנית כי כל כך שונה הייתי.

בתשבץ הצלליות הכהות ובחלונות המוארים הייתי הסילואטה השונה. ראיתי את הכעסים ושמעתי את הקולות הרוטנים.  ראיתי את הפנים המכורכמות,  את היד שתשלח לחגורה ותצליף, את המקרר הריק, את השולחן המלא במאכלים שלא הכרתי, את העצב והשמחה את הפחדים ואת החרדה.  ידעתי על סיפורים שלא סופרו ועל חוויות שלא נחוו והוסתרו.  ידעתי גם בה בעת שיש דברים שעליהם לא מדברים , אלו שאמא כנתה אותם הכביסה שמכבסים רק בבית – כאילו שאפשר היה למסור אותם למכבסה השכונתית ולקבלם ארוזים, מגוהצים ומעומלנים ועטופים בניר מהודק בסיכה כמו את הסדינים שכבר לא היה לה כוח לכבס לסחוט ולתלות על החבלים הנמוכים כל כך ממרפסת הקומה השנייה.  הייתי הילדה המוזרה ששותקת וחוששת לפרוץ את אחוות השתיקה, את אחוות המובן מאליו.

רואה ובלתי נראית.  לפחות כך חשבתי, עד שבאה אמא ואמרה "לפחות תשבי בחושך שלא יראו אותך" וכיבתה לי את ריבוע האור שלי כך שאפילו סילואטה חדלתי מלהיות.  נותרתי לבדי בריבוע החושך כשהוסיפה ממרחק מה "תתביישי לך, איזה בושות את עושה לנו, מציצה לבתים של אחרים כאילו אין לך בית" והלכה רוטנת למטבח להכין את החביתה והסלט שלנו.