ירחי היקר, שק דמעותיי / מאת אלה אסרף

אחד הדברים המתמיהים והערבים ביותר - שלאחר כל כך הרבה שנים עוד צרובים בזיכרוני - הוא הירח. אגדות רבות סופרו ונזרקו לתוך אוזניי. למשל, שהוא עשוי מגבינה שעכברים רעבים כרסמו בה, או שהוא גורם לאנשי זאב להיחשף.

לדמיון, כמו למעשיות, אין קצוות. לירח תמיד היה נופך קסום בעיני.

אני מסתכל על אמא, ואור הירח נשפך עליה בבת אחת, בעודה פותחת את החלון הרעוע לרווחה. היא אומרת שהיא אוהבת את הירח. אני אומר לאמא שאני פוחד לאבד אותה בגלל המלחמה, והיא ממלמלת חרישית שהיא תמיד תהיה איתי. ואז, דממה נוחתת מכוכב לא מוכר, ומפרידה בינינו בפעם הראשונה בחיי. אני חפץ לומר לה שאני עדיין מפחד, אך אני מרגיש כמו לשוני דבקה אל חיקי. אז אני מחבק את אמא חזק ועוצם את עיניי, ותוהה אם נוכל להמשיך את החיבוק, כי עם אמא אני מרגיש בטוח. הירח מחייך אליי במלואו ואני סוגר את ארובות עיניי באיטיות.

אמא מהדקת את החיבוק ואני מתאפק לא לבכות, כי אני כבר בן תשע ואני ילד גדול. אני עוצר את הדמעות ומקווה שהחיבוק לא יתנתק לעולם.

החיבוק התנתק בסופו של דבר, למקרה שתהיתם. אני בלוויה של אבא. כולם כאן לובשים שחור, משפילים ראשם, וממלמלים תפילות שאני כבר התייאשתי מלהבין. אבא מת לפני שבוע, עקב המלחמה. זה לא שאני סופר ימים, או משהו בסגנון. הסיבה היא שיום ההולדת של אחותי, ארבל, התקיים כשבוע לפני שבאו החיילים להודיע לנו על מותו של אבא.

אני עוד זוכר את עיניו של החייל העצוב, הדופק בדלת. הוא מראה לי, לאמא ולארבל פנים נבוכות, ומנסה לעטות מסכה של קשיחות - ללא הצלחה. ברגע שאמא פתחה את הדלת היא ידעה.

היא ידעה מה הולך לקרות, כמו הדרך שבה נע האוויר לפני שרכבת עצומת מימדים מגיחה אל תחנה אפורה. אמא אפילו השלימה את משפטו של החייל, שנקטע באמצע- משום שפחד מעוצמת הפגיעה באמא. היה קשה לשכוח את עיניו הבהירות, עיניים שנראו לי כעיני דוב תינוק.

החייל שעמד לידו היה לבן וחיוור. ניכר היה שישן מעט מאוד בשבועות האחרונים. עיניו היו ירוקות ונראו מסוכנות, כעיני נץ העט על טרפו. העיניים שלו מאוד סיקרנו אותי, אך חשתי שזה לא היה התזמון הנכון לאפשר לי לטבוע בהן. אלו היו עיניים רובוטיות, שלא הפילו משק הדמעות שלהן אפילו טיפה אחת.

כשהם הודיעו לי על מותו של אבא, לא היה לי אכפת במיוחד, אפילו לא בכיתי. כמעט. לא חשבתי על אבא כשהם אמרו לנו שהוא נפגע ממטען חבלה. לא חשבתי על אבא כשהם אמרו שהוא מת בגבורה. באמת שלא. אולי היה לי אכפת, אבל ממש קצת... בחיי!

אך עכשיו, אני נזכר איך חשבתי לאחר מכן, על החיילים המסכנים- עבודתם הינה קשה מנשוא. להודיע לאנשים חסרי אונים שאהוביהם לא ישובו? משימה אכזרית ובוודאי מקשה מאוד.

אמא אוחזת בידי בביטחון שאני יודע שאין לה, והיא מביטה בארון הקבורה המשעמם. אמא מוחה דמעותיה בממחטה תכולה. על הממחטה מצויר הכוכב האהוב עליה ביותר ביקום-  הירח, שספג את העצב שנזל מעיניה של אמא.

אני כבר בן שתיים עשרה. המלחמה הזו נמשכת כבר ארבע שנים, ואני כל כך רוצה שהיא תגיע לקיצה.

אמא, תוכלי לגייס את הירח שיעזור לנו להאיר, כדי למצוא את השלום?

לילה מקפיא. משב רוח חורפי צובט את העורף. צמרמורת עוברת בגבי, מציקה לי ומזכירה שאני צריך לסגור את החלון, אחרת אתקרר. לא איכפת לי מהצמרמורת הטיפשית, מה היא כבר מבינה בהתקררויות?

מפי נפלטת אנחה שקטה ואני מתבונן בשמיים. הירח השקוף מביט אליי, ואני תוהה אם זוהי פיסה אמיתית מגן עדן, כמו שאמא תמיד הייתה אומרת לי כשהייתי קטן ותמים. הירח היה כל כך שקוף- שכשהבטתי בו, הוא הזכיר לי מאוד את דמעותיה של אמא, באותו יום של לווית אבי.

אני בן חמש עשרה ואני לא אמור להיות תמים יותר, אבל אני רוצה לחזור לתקופה ההיא. אני רוצה למחוק מהזיכרון שלי את היום בו ראיתי את אמי משתכרת ומעשנת חפיסה שלמה של סיגריות, אחת אחרי השנייה. אני רוצה למחוק ממוחי את טבעות העשן שעטפו את שפתיה האדומות של אמא, ואני רוצה למחוק את החיוך המשוגע שלה, כשהיא אמרה שהגיון זה לחלשים.

אני רוצה למחוק את היום ההוא, כשהייתי בן עשר ויצאתי לחפש את חבריי, בשדה הקרב. אני רוצה להעלים את הזיכרון של גוויות האנוש, המפלצות שסירבו לשלום. אני רוצה להיפרד מהזיכרון של האנשים המאבדים מרוחם בעודם בחיים...

אני רוצה לשכוח את הלילה בו אמא השתגעה וחוסר האונים פעם בעורקיי. לרסק את הלילה בו היא אמרה לי, בהשפעת המשקה הזוהר קרוב לוודאי, שהירח בוגד בכולנו וגונב לנו דמעות בשביל עצמו בלבד. הייתי אז צעיר, ולא הבנתי שמשהו לא בסדר אצל אמא. לא ידעתי אז מה עליי לעשות - כשאמא השליכה את ידה בחוזקה על המראה, ושברה אותה. עמדתי דום, סערה בקרבי, כאשר אחד מן הרסיסים פצע את ידה של אמא, והיא החלה בוכה דמעות רבות - שצרבו לי בלב.

כל כך הרבה זמנים שברצוני למחוק, להשמיד, ולשכוח לתמיד.

הבוקר הזה חם, והדשא ירוק כמו שמעולם לא היה בעבר. השמיים לא בוכים בהלווייתה של אמא. השמש צוחקת אליי, וחודרת לתוכי עם קרניה המאירות. אני מתמלא געגועים לירח. מזג אוויר מוזר ללוויה, הלא כן? פרפר מתיישב על ארון העץ שאמא נחה בו, בשלווה נצחית. זהו פרפר כחול, וצבעו מזכיר את צבע השמיים שמחייכים אליי חיוך מעודד. בידי האחת אוחזת החברה שלי, מייבל. בידי השנייה אוחזת ארבל, אחותי הגדולה, שעזבה את הבית לפני הרבה זמן.

מייבל לובשת שמלה שחורה עם תחרה בשרווליה, ואני נזכר איך הורדתי את השרוולים מטה, מספר שעות לפני הלוויה הזו. אני נזכר בדרך בה היא חייכה אליי את החיוך הממיס שלה, ואני נזכר בחזה השופע שלה. אני נזכר בגוף העירום והבהיר שלה. היא מביטה אליי עכשיו עם עיניה האפורות-תכולות, שלפעמים אני מוצא בהן, למרבה הטירוף - להבה כתומה. אני מעלה בליבי שניסיתי לדבר איתה לא פעם על הירח, אך היא השתיקה אותי בנשיקה. היא הביאה דממה, בפגישה עם השפתיים האדומות שלה, שהזכירו את צבע שפתיה של אמי המנוחה.

ארבל הידקה את אחיזתה בידי כשהכומר אמר מילים יפות על אמא. היא ידעה שהוא מייפה את המילים, שלא יאמר כי אמא הייתה מטורפת – אלא שהיו לה "דמיון מפותח וחירות מחשבה". ארבל מכווצת שפתיים יבשות וסדוקות, שנרטבות אט אט מטיפות שקופות שנופלות מעיניה. משקפיה של ארבל נקיות מאי פעם, אך היא מנקה אותן ללא סיבה, מתוך הרגל של שנים. ארבל עדיין לא חושבת כי אני מבוגר מספיק כדי לדאוג לעצמי. אבל אני כבר בן 18 ויש לי חברה- איתה אני גר יחדיו, ואני שומר על עצמי טוב מאוד.

אני מביט בארון העץ שאמא שוכבת בו, ומסתכל על הפיות והירח החרוטים על הארון החום, מעטרים אותו כדי שלא ירגיש לבד. אני תוהה אם אמא מרוצה מהארון שלה. פייה יפהפייה עם עיניים חתוליות מלטפת את הירח ושניהם קורצים לי במסתוריות.

ירח יקר שלי; מהיום, אתה תפסיק להיות שק הדמעות השקוף שלי. וזו הבטחה.