מאת אדם אברמוב

הגיע הלילה-אני אומר: "היי, הגיע הזמן להתחיל."

"אני עוקב אחריך ומוביל אותך, התחל לחשוב שחור, החושך שלי לא נעלם מהר"

"רחמים,  בבקשה! אני האחרון מהסוג שלי! תוכל למצוא קורבן אחר? מה אתה?"

"אני בורח מהאור, תיזהר. עוד מעט אני אעלם!"

"אתה לא מבחין בנזק שאתה גורם לנשמתי? אנא, אמור לי: מה אתה מנסה להשיג?"

"האם כל זה אמיתי? אני כבר לא יכול להבחין מי ממנו הוא האשליה,החלום. בבקשה, רחמים!"

"אני יכול לראות את הנזק שאני גורם לך, וזוהי נשמתי!  אחד מאיתנו יעלם בקרוב, על כול מקרה. אני לא מתכוון להפסיק!"

"אתה רוצה שאעלם, אבל רק התחלתי!"

"עוד אחד מאיתנו ייעלם, אני אגרום לגורל שלי להתקיים .כאב, וסבל!"

"בבקשה, עצור! מצא את כל אחד אחר! אני לא אחד שאליו נשלחת! תתעורר, או תעלם!"

"אני לא אפסיק.אני כאן ומקיים את הגורל שלי.אני אגרום לסיוטים הכי גרועים שלך להתקיים.בשבילך, אני נס שנישבר,שנקרע,שנמוג".

"אולי אני רק בראש שלך. אני לא מרגיש שאני אמיתי, אני לא מרגיש שאני באמת כזה. אבל האם אתה אמיתי? אתה חושב שאתה כזה? אתה יכול להרגיש את הנזק שאליו אתה גורם?!"

"הכאב, רק בתוך הראש שלך.הוא האויב הכי גדול של כול לוחם, המתחרה הכי גדול של כול אחד. הוא תוקף, ופוגע בך מבפנים."

"מה אתה בדיוק? מהי התחושה העתיקה בתוכי הי זו שנלחמת בי?"

"אני מה שאנשים אוהבים יותר מהחיים, מפחדים ממנו יותר מהפחד,חוששים ממנו יותר מוות,או סכסוך בן תמותה"

"אני מה שלגרוע ביותר יש, והטוב ביותר דורש: אנשים מכנים אותי רצון!"

"בבקשה, קח אותי איתך! אני רוצה להיעלם, אני רוצה להיות אחד מכם, עובד בן תמותה עבור הצרכים שלך!"

"לא, לא בשביל זה אתה כאן. אתה לא כאן כדי להתקדם. אתה נמצא כאן בשביל לסבול, ולהאכיל את מהותי בסבלך!"

וכאן נגמר הלילה. בחזרה לחיים הרגילים, שאני כול כך רוצה לדבוק בהם. בחזרה ל"אמיתי".

אבל עכשיו, הכול נמוג. זהו הזמן,שבו שני הצדדים שלי ילחמו, והחיצוני יהיה זה שיכריע. מי היה מאמין, כולם חושבים שאני רגיל. או שזאתי הנורמה?

זה הזמן לחזור, לעוד יום רגיל,שבו שני הצדדים שלי לא יכולים לקבל אחד את השני. האמת שמכוסה, שמסתתרת, אולי האפלה, מנסה להעלם ממחשבותיי, והנה! זהו הזמן.

"יום טוב אמא,יצאתי לבית הספר."