ילדה פרומה
חוטי תיל שתולים אותַךְ מהלב
גורמים לך להיראות קדושה.
כשהשמש מאחורייך
מוכתמת בדם, ומחייכת- מפציעה.
החוטים בך חודרים ונוברים
כששפתייך מקולפות ומבקשות שמיכה.
והחוטים מסתבכים עמוק בין החטאים
שביקשת לשרוף בחשיכה.
ויש חוטים שקושרים אנשים
לשקרים ולבדים שאת תופרת.
כן, גם אותם עשו מחוטים.
מה את מיתממת?
ויש חוטים שקושרים לחיות,
ויש חוטים שעושים שטף דם.
אבל את, בובה, את לא כזאת.
את נידונה להיות קשורה לעולם.
חוטי התיל משתקפים בלבן של עינייך,
שעם הזמן התלכלך באפור.
הם חונקים כדורים קטנים של שינה
שקיווית שיוכלו להחזיר לך קצת אור.
החוטים מפוררים באיחור אירוני את הנשל
שמפיל אותך, שרוטה בין שורשים.
שקושר לך את הרגל
ומלקק פצעים מלוחים.
ויש חוטים שקושרים אנשים
לשקרים ולבדים שאת תופרת.
כן, גם אותם עשו מחוטים.
מה את מיתממת?
ויש חוטים שקושרים לחיות,
ויש חוטים שעושים שטף דם.
אבל את, בובה, את לא כזאת.
את נידונה להיות קשורה לעולם.
את מדממת ממחטים,
מחיוכים שאת פורמת.
מדקירות וחוטים חונקים
בשעת לילה מאוחרת.
ויש חוטים שקשרתי אלייך-
שאת, בובה, חלשה אל מולם.
את סוגרת ריסי פלסטיק
שלא ישתחררו לעולם.
איזה יפה, אלה
השבמחקועל זה נאמר ואללה. אין באמת מילים להעביר רגש. הכל נראה ונשמע בנאלי להחריד. אז ואללה ואהבתי יסכמו את הענין וגם הסיפור שקראתי לכל מני אנשים צעירים - זאטוטים "סבתא סורגת" עלה לי לראש. בטח בגלל הפרומה.
השבמחקאת שם בניסוחים במילים ובמשפטים שאולי לא נכתבו ובעיקר באלו שכן. אהבתי אמרתי? אז אהבתי ביותר.