מאת דודי קוברסקי

שבלול מדבר
צלילים צורמים וחזקים מפלחים את אוזניה, מקצב קבוע של מכונות שאת גילן איש כבר אינו סופר, כך חשבה לפחות. קור עז וחודר עצמות שורר בחדר, דבר שהביא לכך שעל אף שבחוץ החום עלה וגאה הייתה צריכה להסתובב עם סחבות בגדים על גופה כדי לחממו ולו במעט. וילונות עתיקים כיסו חלונות מאובקים שאף אחד כבר אינו מנקה וחסמו את קרני האור הזעירות שניסו בכוחן האחרון לפזר מעט אור בחדר המעיק הזה. ידיה פעלו באוטונומיה מרשימה למדי, וביצעו מטלות אותן ידעה לבצע מתוך שינה, טכניקה ישנה ומוכרת שמשום מה נהנתה להטריד את מנוחתה בלילות הארוכים. מתכת קרירה מתרכבת לצד חתיכה לא ברורה, ויוצרת לבסוף פריט שאותו לא ידעה להגדיר. עייפות ויגון החלו לצוף בתוכה, לחלחל למקומות שלא ידעה שקיימים בגופה אלמלא הכאב הנורא הזה! הרהרה לעצמה, ובעודה מעיפה חיוך מאולץ למכר שעובר לצידה מים החלו להצטבר בעיניה הרכות עד שהסכר כבר לא עמד בזרם החזק ונפרץ לעיני כל עובר ושב. התייפחות חזקה ונוכחת מילאה את החדר. אולם הבדים לא נחתו על גופה באקט של חמלה, הברזים לא בכו יחד איתה, והקהל בחדר המשיך בהרגלו המתון והקודר של הרכבה לצד הרכבה, שכן היו רגילים למחזות מסוג זה אחת לשעה.
לרגע לא שחתה עוד במימיה שלה עצמה, אלא במרקם רך וירקרק שהתחכך עם גופה הלבן והבהיר, עם שיערה השחרחר והפרוע שהיה יחיד במינו. מרקם עדין ונוסטלגי מלטף אותה, וקרני השמש בחצר ביתה מילאו אותה בחמימות תמימה ומעודדת. היא תמיד הייתה ילדה שמחה וקורנת, ואנשים שחלפו ברחוב היו עוצרים במבט משתהה לצחוקה המתגלגל ששמעו בכל העיר. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא אהבה לנוע ולהיות בתזוזה מתמדת, לשיר בקולי קולות לשיר של אלאניס שמתנגן בצעקה מחרישה בחדרה. הכדור שאחותה בועטת לכיוונה עף בקצב מסחרר, והיא מחליטה לקום ולרדוף אחריו. היא רצה ומדלגת, והדשא החם שורט את כפות רגליה. היא כמעט מגיעה אליו, שולחת את ידה לעברו, ושוב היא נמצאת בבית החרושת בעודה מנסה להבין מה מעשיה ומעשי דמעותיה במקום שכוח אל זה.
השעה כבר שלוש אחר הצהריים, והיא אורזת את מעט דבריה שנשאה עמה לעבודה ומתכוננת לצאת לביתה. בחיפזון רב היא משאירה מאחוריה את המבנה ומפנה את רגליה לכיוון ביתה, הליכה קצרה ועניינית, אמרה בליבה, שכן האובך ששרר בחוץ היה קרוב למוטט אותה.
בעודה פוסעת בשבילי הקיבוץ היא מבחינה בעצי אלון גבוהים וערומים שעליהם לא עמדו בלהט החום הכבד מעטרים את דרכה, מכוונים אותה לביתה ולילדיה שככל הנראה מחכים לה תוך צפייה ממושכת במכשיר מרצד, ושוב תחושת חוסר אונים ממלאת אותה.
לפתע עצי האלון הערומים שעיטרו את דרכה מלאי חיים, עליהם הארוכים והירוקים זורחים למבטה, קורצים לה. היא מרקדת בחינניות לאורך השדרה, בדרכה למרכול לקניית מצרכים שגרתית. מאז הייתה בת 8 הייתה ילדה עצמאית, אהבה לעזור להוריה בעבודות הבית, לצאת עם אמא לקנות מצרכים לארוחת שיש. אבל מעל הכל- אהבה לרקוד. ריקוד היה מרכיב מרכזי בחייה, ואמה סיפרה לי פעם שאפילו בלידתה היא יצאה בקצב קופצני שלא היה מבייש כוכב רוק. היא רקדה בכל מקום, ללא הפסקה, עד שהייתה נופלת לרצפה בכאבי רגליים ובצחוק קולני. קפיצה לצד דילוג, סיבוב לא צפוי, וחיוכה לבן השיניים מתפרש על הכל וצובע את עולמה בוורוד עדין וצלול שאפיין את רגעי הריקוד בחייה.
״מה שלומך יקירה?״ התעניינה ורד, ובשפשוף עיניים חזרה למציאות כשמולה עומדת ידידת נפש אותה אהבה עד מאוד, ושבה מצאה נחמה ברגעים קשים.
״יכול להיות מוצלח יותר, כרגיל.״ עונה בחיוך עצוב, ״ומה שלום הבעל, הילדים המקסימים?״ ״ברוך השם, הכל בסדר. הבן עולה לכיתה א׳ עוד מעט והבכורה מצטרפת לחוג מחול השנה. בעלי עובד הרבה כהרגלו, אך מעבר לכך המצב טוב. ״ושוב, מה איתך, האם חל שיפור כלשהוא?״ ״האמת, לא ממש״, ובנשיקה חטופה היא נפרדת לשלום וממהרת הביתה. היא מגיעה, ובהינף רגליים קשה במיוחד מטפסת במעלה המדרגות ופותחת באיטיות את דלת ביתה. באנחה שקטה היא נכנסת, ואת פניה מקבל בעלה שעסוק בבישול אטריות לילדים שמזמן כבר לא אוכלים שום דבר אחר. הבית מטונף, וזה כבר לא מזיז לה. הרצפה עטופה בפירורים מלפני שנים, הספות מאובקות כך שבמידה והעזת להתיישב ניחוח האבק לא ירד משערך למשך שבוע, והכלים שנחו בכיור איימו לגלוש החוצה ולהתפזר ברחבי הבית. היא התיישבה באפיסת כוחות בשולחן שלצד המטבח, והביטה בתימהון בבעלה בעת שבישל. ״איך עבר עליך היום?״ שאל תוך ערבול הפסטה שבסיר, ״כמו כל יום אחר, מה עם הילדים?״ ״משחקים אצל דנה, אמורים לחזור עוד מעט לאכול.״ היא המשיכה להביט בו, בעצם שכל כך אהבה לעיתים אבל בעצם לא רצתה עוד. בזיפים של אותו איש שכבר לא הכירה, שעיטרו את פניו באופן שאותו ידעה לתאר בתשוקה בלתי נשלטת, התחושות שזרמו בה בעוד נכנס לגופה שכבר אינה זוכרת.
לפתע הזיפים שעל פניו נעלמו והתחלפו בריח עז של בוקר שמילא את האוויר. היא מיהרה, וצעדיה הפזיזים כוונו לעבר ובית הספר שצלצולו נשמע בכל העיר בעת שצלצל. היא נכנסה לבניין השכבה המואר קלות, ומולה עמד בחור צנום, ביישן ויפה תואר, פנים לא מוכרות שנראה היה כאילו איבדו את דרכן. בבית הספר הייתה אחת הילדות המקובלות בשכבה, וכיכבה בתור רקדנית בלט מוצלחת ומוכרת בארץ. תור הבנים שניסה להוציא אותה לדייט הגיע כבר לאורך קילומטרים. יש שיגידו שהייתה מופנמת וסנובית, שכן בנים היו בשבילה אגוז קשה לפיצוח. היא לא נמשכה לרובם, אבל ידעה שברגע שתמצא את האחד היא תתמסר אליו בכל גופה, אם לא יותר. ״אתה צריך עזרה?״ היא פנתה באלגנטיות, ״הא.. סליחה?״ ״אתה מחפש משהו?״ ״אממ, כן, יב5״, ״תמשיך ישר ובפנייה השנייה תפנה ימינה, והשלט יופיע מולך.״ ״הא, תודה״, הוא ענה בחיוך קל, והיא המשיכה ללכת בלי לענות, גבה מופנה לכיוונו, כשפניה קורנות מאושר, בידיעה שהוא מביט בה לאורך כל הליכתה.
צליל הקיטור שיצא מסיר האטריות החזיר אותה לביתה, וטריקת הדלת הסיטה את מבטה לכניסת הבית. שני ילדיה נכנסו ברעש וששון, כאילו חזרו ממסיבה סוערת. ״מה שלומכם מתוקים?״ שאל האבא, ובריצה חיננית קפצה עליו ביתו הבכורה ״תראה מה קיבלתי מדנה!״ היא צעקה בקולי קולות והראתה לאביה את הגומייה הצבעונית. ״וואו, גם אני רוצה״ הוא צחקק, וכשמבטו הופנה לאמא היא חייכה באילוץ רב. בנה הקטן ניגש אליה באיטיות וחיבק אותה חיבוק ממושך, והיא התמלאה בחום ורגש לילד האהוב שלה. מאז שנולד התחברה יותר לבנה, ועל אף שלא התוודתה על כך לאף אחד ידעה שכולם רואים זאת, במיוחד בתה. היא אמרה לו בלחש שהיא אוהבת אותו, והוא עלה בחיוך לחדרו. היא נשכבה על הספה, והטלוויזיה שהייתה על ערוץ המוזיקה החלה בניגון שיר שבתה לא הפסיקה לזמזם חודש ימים. בתה רצה אל מול הטלוויזיה, והחלה לרקוד ולנוע בקצב לצלילי השיר המתנגן. היא נעה בחינניות שאמה לא ראתה שנים, תנועה חלקה וזורמת שהשתלבה עם המוזיקה, כאילו השלימו אחת את השנייה, התלפפו אחת סביב השנייה בתזמון מושלם וסירבו להרפות, וזה הזכיר לה את עצמה.
היא נזרקת לאחור, ולפתע בעלה לעתיד יושב לצידה בספה, כשראשה מונח על ירכו והם צופים בטלנובלה זולה בערוץ שכבר לא קיים. ״שתהיה לי בריאה המוניקה הזאת, כל יום גבר אחר במקום אחר!״ הוא צועק, והיא מצחקקת על העצבים שהוא מפגין בלי סיבה. הם שניהם צוחקים, והוא מניח את ידו על הירך שלה, ומתנשקים ארוכות ברכות ובאגרסיביות, תשוקה לא נשלטת תלויה על חבל דק שעומד להיקרע. הוא עוצר אותה, וזורק לאוויר: ״קיבלתי הצעת עבודה בקיבוץ, נוכל להיות חברים ולגדל שם משפחה. זה בדרום הארץ, במקום שקט ונעים״. היא המומה ושואלת בתמהון: ״מה? מתי?״ ״אתמול בצהריים, התלבטתי אם לשתף אותך, אבל החלטתי שאני לוקח אותה אז הנה את שומעת. את הולכת להצטרף אליי?״ ״אבל מה עם הריקוד שלי? אתה יודע שאין לי סטודיו אחר בארץ לרקוד בו, ותל אביב היא לא בכיוון של הקיבוץ הזה״ ״תאלצי לוותר עליו, יש מספיק מקומות לרקוד בבאר שבע, אבל עבודה כזאת זאת הזדמנות של פעם בחיים״.
היא שוב בבית, והריקנות חוזרת אליה. השיר כבר הסתיים, והילדים עלו לישון. בעלה שוטף כלים בשקט והיא מחליטה לעלות לישון גם כן.
השעה חמש בבוקר, ורשרוש הצמחים שבחצר נשמע היטב. השמש עוד לא עלתה, כאילו מחכה שתסיים את מלאכתה, כאילו עודדה אותה. הבגדים שהיו בארון מילאו את המזוודה, והיא נעה בשקט לכיוון השירותים להשלים את האריזה במהרה. היא סיימה לארוז, ובאיטיות הרימה את התיק הכבד והסתובבה לכיוון מפתן הדלת. היא זרקה מבט אחרון לגבר שכל כך אהבה, אך שלא חשקה בו יותר. בזיפים שליטפו את פניה אלפי פעמים, ולא היו שם יותר בשבילה. הקשיבה לנשימותיו הקצובות בעוד ישן שינה עמוקה, ויצאה מהחדר. היא נכנסה לחדר הילדים, ומבטה הופנה ישירות לבנה הקטן. מתגובתו הכי פחדה, ובו הכי פחדה לפגוע. היא התקרבה אליו, ונשקה לו קלות על המצח, והתרחקה במהירות כדי שלא ישמעו אותה בוכה. היא ירדה עם המזוודה בשקט מופתי לסלון, ופתחה את דלת ביתה. השמש החלה את שגרת יומה בסנוור קל של עיניה, אך הפעם השמש בירכה אותה לשלום, והיא נענתה בחיוב. קרניה חיממו את גופה, והיא חייכה. היא סגרה את הדלת ואת חייה מאחוריה, הניחה לשמש ללטף אותה ולכוון אותה לאן שמיועדות פניה.