באמצע של יער הוא עמד,
וראה את הצבעים מתערפלים מלפניו.
הוא ידע שזהו רגע של אי ההבנה שיפוג עוד מעט.
הוא המשיך ללכת על פני היער המעונן, וראה אותו באותה אדישות אפורה של פעם.
הוא המשיך ללכת על פני היער האינסופי, וראה בשנייה האחרונה שהייתה לו כדי להגיב ולדבר את הקצה שלו.
הוא המשיך כרוח או נשמה ללכת על פני היער המעונן הזה,שהראה אדישות אינסוף למטרתו הנעלה.
הוא ראה שהוא מגיע למקום שבשבילו הוא יצא, והרגיש שכבר אין שום מטרה לכל זה.
הוא המשיך ללכת-ונעצר-רגע מהדבר שאותו הוא כל כך רצה. בני אדם. הוא ראה אותם חיים את החיים שלהם,כל אחד עסוק בעצמו.
הוא ראה אותם זזים ועושים דברים שאותם הוא לא מבין,
הוא ראה אותם כרוח אוהבים ושונאים.
ולא הבין.
הוא לא הבין למה הם מחכים?
הם עושים את אותו הדבר על פני שנים.
אוהבים, שונאים, רוצים, לא רוצים, והכול בתבניות מובנות, ללא אדם אחד שניסה לכפות על הסביבה להשתנות.
הוא המשיך על פני אותו מישור, ונעצר כשראה מולו את הסוף. הוא עכשיו הבין למה הוא הלך, ואת מה הוא באמת חיפש. הוא חיפש את אותו חופש, את אותה ההנאה שישנה בכל רגע ורגע בחיים. אבל זה כבר מאוחר מידי.
הוא המשיך ללכת על פני היער, ולרגע אחד עלה על פניו חיוך. ואז הוא התפרע מצחוק. הוא הבין שאת מה שהכי רצה הוא כבר עבר. זה היה מולו, והוא לא הבין.
ובפעם האחרונה, והראשונה, באמת צעד לאנשהו. אבל עכשיו-זה היה לסופו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה