במסדרונות הפתוחים של בית הספר אליו עברנו כשגדלנו מעט וכבר לא היינו ב"א' גנית" שהייתה מופרדת מהבניין של הגדולים, היו המון דלתות והמון מתלי מתכת מתחת למדף הבטון שמעליו, אם התרוממנו על קצות האצבעות, יכולנו לראות את המגרש בו שיחקו הגדולים בהפסקות ואת הפינה הרחוקה בה יכולנו לשחק "הטלה" , "חמור ארוך" ואפילו את השביל שמאוחר יותר נסלל, עליו דילגנו מעל ה"ארבע מקלות". שם גם קפצנו על חבל ומצאנו שימוש לגומי שפילחנו מארגז כלי התפירה של אמא כדי שגם לנו יהיה "גומי" למשחק הקפיצה.
הדלתות האפורות העניקו לנו תחושה של חשיבות כי נפתחו לכיתות ענק בהן הצטופפו שולחנות העץ הוותיקים עם המדף הלא שימושי לילקוטים, עם חלונות גדולים שמהן נשקפו העצים שנטענו וחלקות ה"חקלאות" הכיתתיות.
המסדרונות נראו לנו רחבים כי גם כשישבנו על הרצפה הקפואה בחורפים הארוכים והחשוכים ושיחקנו "חמש אבנים " או סתם החלקנו על המים שנטפו משכמיות הגומי הכחולות שהיו לכולנו, היה מקום לכולנו לעבור בהם בריצה לקול צלצול פעמון היד שסימן את תום ההפסקה. הריח הרטוב חדר לכיתות הקרות מבעד לאותן דלתות ודבק בבטון שנצבע מדי קיץ בלבן.
הריח הלך אתנו ברחובות המוצפים שפתחי הביוב לא הצליחו לנקז מהם את מי הגשמים הרבים ונצמד גם לשכבות הסוודרים שנסרגו בעמל רב מדי סתיו ועבר רק כאשר יבשו להם הבגדים שהונחו על כסא מול תנורי הנפט שאמא הדליקה עבורנו ועבורם.
רק אז כשהידיים הקפואות האדימו כמו כיפת הרשת של התנור עבר הריח הקר והכחול עם השכמיות שנתלו לייבוש למרפסת.
היי חנה,
השבמחקיש לך תיאורים מאוד יפים! אפשר לדמיין את התומנות שתוארו. כל המשחקים האלה... אך, חבל שאי אפשר לחזור להיות ילדים ביסודי ולשחק אותם שוב.
לסיכום, אהבתי את הכתיבה שלך :)