הוא הלך ברחוב, מחכה לאותו רגע שבוא הוא יחוסל, שוב.
הוא יודע שאחרי הרגע הזה, הרגע האחרון, הוא יעבור לעולם אחר.
הם מגיעים, והוא רואה למולו צללים, בכל מיני צורות וגדלים.
הוא מרגיש איך השלד שלו מבפנים מתחיל לזוז, כאילו התחושה שלו כבר לא משנה בשבילו.
הגלדים נפתחים.
הוא שומע קול עמוק שואל, זה הצעד האחרון שלך? האם כאן אתה רוצה להיעצר?
והוא עונה בקול רועד וקטן, כן.
הוא מרגיש את הטומאה עולה עליו, ונופל למרחק אינסופי של רגע, וצועד לעבר הקול.
הוא מרגיש את הצל רץ אליו, בתאווה של שנים.
הוא מרגיש את הגוף שלו נמחץ, את התודעה שלו דועכת, וזהו זה.
הכל כבר שחור. הוא כבר לא כאן. הוא מרגיש שאין לו גוף. הוא מרגיש שאין לו נשמה.
הוא צל בעצמו.
הוא מרגיש את העצב, הכעס והאדישות.
הוא מרגיש את הטעם לא לנסות.
הוא מרגיש שהוא לא הוא.
אולי לא היה כדי לנסות את ההתחלה בלי לראות את הסוף.
היה עליו מעטה, הוא חשב, אבל כבר אין דרך לאחור.
הוא ממשיך להישאב לתוך הצל, ומאבד את ילדותו. אין כל טעם לנסות דבר חדש.
הוא ממשיך ונשאב לתוך הצל, ומאבד את נעוריו. אין כל טעם באהבה.
הוא מרגיש אותו בצורתו החדשה, ומאבד את בגרותו. אין טעם לעזור לאף אחד אחר.
הוא עכשיו הבוס, הוא עכשיו המאסטר של כל אלה שעינו אותו בחייו. הוא עכשיו מי שיבוא ויפיל אותם מכס החיים המתועב,
ויגרום להם להבין שהחיים זה דבר אחד. סבל.
הגדולים שולטים בקטנים, הם כולם יותר טובים, בכל צורה שהיא.
בוא מלחשש לעצמו כמה מילים, וממשיך להתקדם. העולם נובל לרגליו.
אהבה נעלמת, אדישות מופיעה, ופתאום גם האנושות-חזקה יותר מאי פעם מופיעה מולו.
את הסבל שהוא סבל הוא רואה בכל אחד. הוא מבין שהוא לא היה מיוחד.
כולם סובלים מידי פעם. יום יום הם נכנעים לצללים שבהם, ויום יום העולם זוכר.
והעולם עונה.
לבבות נשברים, אנשים חולים, שנאה מתפשטת,
חבויה
או גלויה.
הוא מבין שאין בו כל יחוד. הכוח שלו הוא לא כוח. הוא חולשה של כניעה.
הוא הזה שנכנע וירד מהכול, ולא סבל יותר מאף אחד.
הוא הזה שניסה לקבל כוח כדי לנקום, וקיבל חולשה כדי לדכא.
הוא האחד שהוא לא חשב שהוא יהיה.
עכשיו, הוא באמת
צל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה