שנה חדשה / חנה תדהר

הכתה רוחשת רועשת, כמעט מלאה. זו תחילת שנה נוספת חדשה ואיתה חדשות ההתרגשויות וחדשות גם ההיכרויות.  הכול נראה חדש גם אם לא.  החלונות נקיים, הקירות מסוידים, הפרצופים שונים וחדשים מתבוננים לרגע וממשיכים בשלהם.

היא עומדת גבוהה, תמירה, תיק ביד, לב פועם, גרון חנוק ויודעת שזה עכשיו או לעולם לא.

"שלום, איפה יש מקום לשבת, נשארתי כתה".

שקט של כולם ומישהו מכוון אותה לספסל הראשון או האחרון ליד החלון. בוחרת בראשון, מתיישבת עם הגב לחלון, מתבוננת ובוחנת את אלו שסביבה, מציגה את עצמה ולא חוזרת יותר על ההצהרה הראשונית. סביבה מתלחשים, אבל היא מתעלמת עם חיוך מנצח קטן. יודעת שמה שתגיד על עצמה כבר איש לא יוכל להשתמש בו נגדה. היא אחרת, שונה, לא מתביישת. אולי קצת נבוכה, אבל מודעת לפעימות האומץ בדופק גרונה המואץ.

צלצול.   מורה.   מכירה אותה מהשנה שחלפה ואנחת רווחה קלה מתרוממת בחזה.  חיוך והשיעור מתחיל.  יש לה מה להגיד והיא אומרת.  זו הפעם הראשונה מזה עידן שהשתתפה בשיעור. וזו שנתנה לה את זכות הדיבור לא אומרת מילה על כך ש"הנה את יכולה אם את רק רוצה" ובלחיים אדומות מסיימת את מה שהיה לה להגיד אבל הראש מזמן ברגע ההוא, מול סגן המנהל המאיים, ליד השולחן בחדר הקטן שהוסב עבור סרבנים כמוה למשרד, ממש לא מנסה לפתור את המשוואה הקטנה ששורטטה על קופסת הסיגריות שלו.  פשוט מסרבת.  נדמה לה אפילו שהיא יודעת את התשובה אבל היא לא תגיד.  היא לא תיתן להם לשבור אותה, לבכות לידם, לחוש מושפלת שנית כי מה אם התשובה באמת אינה נכונה?  ומה שיוצא מפיה היא התשובה שידעה לבטח שאינה נכונה.  גזר הדין הידוע מראש – אם כי קיוותה בכל ליבה שכן עברה את מבחני הקיץ הוא – להישאר כתה.  סטירה שלבטח תנחת על לחייה...

וככל שהאוטובוס הביתה חלף על פני התחנות השונות כך התחלפו פחדיה בעקשנות שהתנחלה לה בגרונה במשרדו המאולתר של הסגן.

בבית אמרה שהיא נשארת כתה וזהו, שלא היה מה לעשות.  לימים תחטוף על השקר ועל ההזדמנות שבחרה לא לנצל ועל השאלה הקלה כל כך שלא ענתה עליה נכון, ו"את באמת טיפשה", ממש לא מה שהאדון הפסיכולוג שבחן אותה מספר חודשים קודם לכן סתר ונפנף מולן בדפי הוכחות מלאים.

ידעה שאמא תכעס כי תתאכזב וכי תחשוש מתגובתו של אבא. ידעה שאבא יתאכזב כי יראה בה את כישלונו ואת חוסר יכולותיו אבל ידעה יותר שרק ככה תוכל שגם לה תהייה החלטה חדשה, התחלה חדשה, מחויבות חדשה, חברים חדשים ואולי בדידות ישנה ומוכרת שאינה מאיימת עליה עוד.