החברים הכי טובים? נראה לי שלא/ יובל חביביאן

אז איך זה התחיל? קשה לספר, אבל איך שזה נגמר קל מאוד לספר ולהבין.

קוראים לי אושר, אני בכיתה ז'. בשנה שעברה הייתי בכיתה ו', וזו הייתה השנה הכי טובה שלי ביסודי. היו לי מלא חברים, הייתה לי חברה, קראו לה יערה, ילדה ביישנית כזאת חמודה. אבל זה לא העניין, העניין הוא שרבתי עם החבר הכי טוב שלי, עומר. זה התחיל בחופש הגדול, אני ויערה כבר לא היינו חברים, ואהבתי משהי אחרת. קראו לה גלי. ילדה יפה, נחמדה והכל. בהתחלה זה היה סוד, אבל בסוף אזרתי אומץ וסיפרתי לעומר. אני לא יודע למה זה היה סוד? אולי כי פחדתי ממה שעומר יגיד? ממה שכל החברים שלי יגידו? אבל אז אמא שלי אמרה לי שמי שחבר אמיתי אף פעם לא יפגע בך, הוא רק ירצה לטובתך. ובתכלס, זה נכון. אז בזכות אמא שלי סיפרתי לעומר.

אחרי שאמרתי לו הוא לא אמר כלום. הוא שתק, שתק במשך שלוש דקות שלמות, אבל לבסוף הוא דיבר. הוא אמר: "לך על זה." בהתחלה לא הבנתי מה הוא רצה, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שהוא התכוון שאני אציע לה חברות. אמרתי לו שאני לא יודע אם כדאי לי כי אני לא יודע אם היא אוהבת אותי גם. אחרי שיחה ארוכה שנמשכה שעה, כל אחד מאיתנו היה צריך ללכת.

הלכתי הביתה, ובדרך חשבתי על השיחה שלי עם עומר. הוא התנהג ממש מוזר אחרי שאמרתי לו שאני אוהב את גלי. הוא נלחץ והתבאס, נראה לי שהוא גם התעצבן עלי כי אמרתי את זה. רגע....יכול להיות שעומר אוהב את גלי לפניי ובגלל זה הוא היה מוזר במשך השיחה שלנו. "אני אדבר איתו מחר" אמרתי לעצמי, "אני אשאל אותו אם הוא אוהב את גלי" קבעתי לעצמי עובדה: מחר אני שואל אותו!

למחרת בבוקר התחברתי לפייסבוק וראיתי את כל הפייסבוק שלי מוצף בהודעות והתראות, אנשים ביטלו איתי חברות, כולל עומר. לא הבנתי מה קורה. נכנסתי לכל הודעה, עברתי אחת אחת. לא פספסתי כלום. בכל ההודעות היה כתוב :"אושר אתה ילד מגעיל!" "איך עשית את זה לעומר?!" "אתה חבר רע!" ככה הודעה-הודעה. נפגעתי, לא הבנתי מה כולם רוצים ממני? האם עשיתי משהו רע? האם פגעתי במשהו?

ואז הבנתי, הבנתי למה עומר שינה את ההתנהגות שלו אתמול כשדיברנו. הוא אהב את גלי, וכולם ידעו. כולם ידעו חוץ ממני. הרגשתי שהחבר הכי טוב שלי תקע לי סכין בגב, פשוט בגד בי, וזאת לא הייתה רק הרגשה, זה היה נכון. מאותו היום, שהפייסבוק שלי הוצף הודעות והתראות לא דיברתי עם עומר. לא דיברתי עם אף אחד. את כל הימים של החופש הגדול שתכננתי עם עומר הלכו לפח. כל התוכניות שלי: ללכת לבקר את כל הדודים ואת סבא וסבתא אפילו, להיפגש עם חברים, ללכת לבריכה, הכל הלך לפח, והכי גרוע שזה בגללי, בגלל שהקשבתי לאמא שלי ואמרתי לעומר שאני אוהב את גלי. עד עכשיו אני לא מבין איך טעות כל כך קטנה, ארבע מילים פשוטות "אני אוהב את גלי" הרסו לי את כל החופש, וכנראה שגם את כיתה ז'.

היה עלי חרם. חרם שאף אחד לא יכול לצאת ממנו. וגם אם יש אנשים שהיו בעדי, הם לא אמרו כלום, ולמה הם לא אמרו כלום? כי הם פחדו להיות מוחרמים. מוחרמים על ידידיי המקובלים. ככה זה נמשך, כל כיתה ז' אף אחד לא דיבר איתי. כולל גלי. אפילו הילדה שאני אוהב לא מדברת איתי. אין דבר יותר נורא שיכול לקרות. אהה כן, בעצם יש: שהחבר הכי טוב שלך שונא אותך!

לא הייתי מקשיב בשיעורים, כל הזמן הייתי חולם, חולם שסוף סוף יגמר החרם, שיגיע החופש הגדול כדי שאהיה רחוק מכולם, מכל הילדים, אפילו מגלי. כשסוף-סוף הגיע החופש הגדול וחשבתי שהסיוט הזה יגמר, טעיתי בגדול! זה הגיע איתי גם לחופש.

שוב הייתי כל החופש בבית, אפילו לא נסעתי עם ההורים שלי לאילת לבקר את הדודים שגרים שם. פחדתי. פחדתי לראות מישהו מהשכבה ושיתחילו לרדת עלי מול ההורים שלי. כמובן שההורים שלי לא ידעו שאני מוחרם, ושאין לי חברים.

טוב אז נגמר החופש, עליתי לכיתה ח' חשבתי שאולי כולם שכחו מהחרם, אבל כרגיל, טעיתי! כולם זכרו וזה נמשך. יום ועוד יום, ולאט לאט עובר שבוע, ועוד שבוע, ופתאום עובר חודש, ועוד חודש. לאחר שנה וחצי של התעללויות, של חרם שחשבתי שלא יגמר, משהו סוף סוף קם ואמר: "בואו נפסיק את החרם הזה, בואו נגמור הכול ודי, נשכח את מה שהיה ונמשיך הלאה. נסלח לאושר, הרי הוא בכל מקרה בן-אדם. אחד מאיתנו, הוא כמונו. אז אולי הוא עשה טעות כשאמר שהוא אוהב את גלי, אבל כולם טועים, גם הילדים שנראים הכי מקובלים, והכי מושלמים שבעולם." אתם לא תנחשו מי אמר את זה. ליתר דיוק מי אמרה את זה. גלי אמרה את זה, לעומר, לכולם, מול כל הכיתה. הייתי שם ראיתי ושמעתי כשגלי אמרה את זה. חייכתי, שמחתי כל כך שמישהו הבין שבסך הכל טעיתי, עשיתי טעות אחת קטנה. גלי הסכימה איתי. באותו הרגע כל מי שחשב כמו גלי קם ואמר:" גם אנחנו חושבים ככה!" כל הכיתה נעמדה ואמרה את זה חוץ מעומר. לא שהייתי מופתע מזה, כי בסופו של דבר הוא התחיל את הכל. באותו היום נגמר החרם, כולם חזרו להיות חברים שלי חוץ מעומר. הוא עדיין חשב שאני בוגד. אבל לא התייחסתי, המשכתי בשלי, עם החברים החדשים שלי.

אהה כן שכחתי לספר לכם, אחרי שבוע הצעתי לגלי חברות והיא אמרה לי כן. אז עכשיו יש לי חברה, ויש לי המון חברים, אבל אין לי חבר טוב כמו שעומר היה לי . לפעמים כשאני נזכר בזה, ואני אומר לעומר: "בוא נחזור להיות חברים" הוא מתעלם ממני וממשיך במה שהוא עושה. אני מספר לגלי לפני שאני הולך לדבר עם עומר. היא נותנת לי עצות וטיפים איך לדבר איתו כדי שהוא יבין ואולי יסלח לי, אבל לצערי זה אף פעם לא קורה. הוא אף פעם לא סולח לי על מה שקרה בינינו. אבל גלי מעודדת אותי, "אולי בפעם הבאה" היא אומרת, וזה תמיד עוזר.

אז עכשיו אני כיתה י"ב ואני וגלי עדיין חברים, (כן זה מכיתה ח' ואני יודע שזה המון-המון זמן). אני ועומר עדיין לא השלמנו. הוא עדיין כועס, אני חושב, אלה אם כן הוא שכח בכלל על מה אנחנו רבים.

אז זה הסיפור שלי, קצת ארוך, ואולי גם קשה להבין אבל יש מאחוריו מסר. והמסר הוא שמי שבאמת חבר טוב, יידע לסלוח גם על הדברים הכי קשים והכי כואבים שחברים יכולים לעשות.