מאת אדם אברמוב

אני יושב באוטו, מחכה שיעבור הזמן.

בדיוק עכשיו חזרנו ממפגש משפחתי - גם כן משפחתי; יותר פוליטי מצד אמא שלי לבר מצווה של חבר של ההוא שהיה פעם....

אנחנו חוזרים מחיפה, והנוף עובר לאט לאט. זה מעניין לראות איך העצים הופכים למדבר. ועוד יותר מעניין, זה לראות איך המחשבות שלי מגיבות לזה. הכל משתנה, זז, ומעמעם.

מי אני לקבוע שזה טוב לי או לא? ובאמת, די חם כאן, ולח, או שזה בעצם יער גשם? ; מי באמת יכול לומר. אני חושב על עצמי, וזה אומר שהנוף שאני אמור כרגע לראות מתאים לי באיזושהי צורה.

אני חושב על החיה שהפכתי אליה. מילד שנולד לאמון לאמון שנולד מבעיות. אמרתי את זה לחבר שלי פעם; אני עדיין זוכר- הוא שאל אותי מה הפירוש של המילים חסרות המשמעות האלה.

כנראה שבנוף הזה יש גם סרקזם, כי התשובה שלי הייתה משהו בסגנון "דברים שפעם ידעת להבין", או מה אני יודע. וכשחושבים על זה, זה מסוג הדברים שבאמת אי אפשר להסביר לבנאדם - אתה לעולם לא תבין בעיות של אדם אחר לפני שתחייה אותם. איש חכם אמר פעם "אל תשפוט אדם לפני שתלך בנעליים שלו". איש מאושר יותר, אולי פחות חכם, אמר
"תשפוט אדם על מה שהוא לא עשה לך, כדי שכשאתה רואה אותו תלמד להזדהות עם מה שאין בו". זאת מין ראיית עולם כזאת, לא- יותר הבנה, שאם אתה רע לאנשים, אתה לא בחובה, תסבול, שגורמת לנו להתבגר פתאום.

אנחנו כולנו שונים- אם זה נכון, השוני שלנו לא מייחד אותנו. אז מה בעצם כן?

מה שדומה בנו. אנחנו כולנו מעדיפים, טו בי הונסט, לשבת מול הטלוויזיה מאשר לעשות משהו כדי להופיע בה.

אנחנו כולנו נשב , על כוס ערק או יין מקומבן בסופו של יום ונגיד שהמנהיג שלנו טמבל שלא יודע לשטוף רצפות- בטהרן או בפריז, במונגוליה או באנגליה.

אה, זה כנראה נוף חסר משמעות בשבילי. אני מדבר על דברים שלא צריך לחשוב בהם- הם מטבעו של אדם, והם האדם שברא הטבע (ברוב האירוניה שבדבר, בסוף גרם לאדם לצאת מן הכלל שבו).

הבאנו לחבר 500 שקל לסטימצקי. די מתאים לאמא שלי לחשוב על זה- כי כנראה אם תשאל אותו "מה זה סטימצקי?" הוא ישאל אותך "היא רוסיה?".

אני פוקח עיניים אחרי קצת ניסיונות כושלים להירדם ומגלה שעברו חמש דקות, ושהנוף מלא הסרקזם שאני אמור להזדהות איתו הוא חושך מוחלט.

כן, חושך מוחלט ב6 בלילה. זמן לחזור להאשמות שאנחנו כל כך טובים בהם- מי לעזאזל קבע ששעון חורף ילך ככה? כנראה אדם עייף. אני אמור להבין אותו. אבל זה דורש הרבה יותר מידי מאמץ.

ופתאום אני מגלה שהיד שלי נעלמה. נראה די נורמלי.

אני חושב למה זה לא אכפת לי?

ומגלה שאני בלתי נראה.

אז אני ממשיך לחשוב. כי מה עוד נותר לי לעשות?

באופן מפתיע אני מרגיש די רגוע. אולי זה בעצם כאב? למי כבר אכפת.

אני פוקח את העיניים שוב והנוף כולו לבן. אין לי מושג מה אני צריך לעשות עכשיו, אבל לשבת כאן ולכתוב אז זה נראה מתאים.

הנוף עכשיו משתנה. ומסתבר שאני מדבר. כנראה אל מישהו. שכחתי מתי התחלתי, אבל זאת לא שיחה עם משמעות.

אני צריך להעביר את הזמן.

ואני מגיש את העבודה , די בטוח בעצמי, וחוזר לכיסא.

של האוטו, שוב.

זה לא הוגן, משהו פה לא נכון.

או שאולי משהו בי לא נכון?

גילוי קצת מלנכולי בהתחשב בזה שאני כבר יודע את זה.

אוקי, הנה זה בא שוב.

אני יושב באוטו, ומחכה שיעבור הזמן...