אני רוצה פשוט לעצום עיניים, להיכנס לתוך המנגינה
והמילים, ולתת לדמעות ולרגש לשטוף את הכל..
ובסופו של דבר.. לפתוח את העיניים ולראות שהכל
בסדר.. והכל עבר...
אבל זה לא ככה.. זה לא יכול להיות ככה..
החיים הם לא סרט, הם לא שיר..
הם יהיו בסדר רק אם נעשה משהו.. אבל
לפעמים זה כבר קשה מדי, כבר אי אפשר לדבר.. רק העיניים המנסות להתחמק מהמבט
השואל.. הן אלו היכולות להביע את מה שמרגישים, את מה שנשבר לאט לאט.. מה שכל כך
כואב שם בפנים.
העיניים יודעות מדוע הן לא רוצות להיפגש
בבנות זוגתן.. המסתכלות.. החוקרות.
הרי הן לא יבינו, איש לא יבין.. מעולם לא
הבין ולעולם גם לא יבין! כולם רק רוצים לעזור.. אבל כשזה בא לידי ביטוי.. זה לא
באמת עובד..
וכל מה שנשאר... זה רק לנסות לחמוק כמה
שיותר זמן מהמבט השואל.. לתת לדעות עוד טיפה זעירה של זמן, לפני שהן זולגות החוצה
בזרם שוטף.. שלא נפסק..
לפני שכל השאלות מתחילות.. לפני שכל
ההסברים.. לפני שכל הרגשות החבויים היטב יוצאים ומתפרצים..
גם העיניים צריכות לפעמים להיעצם ולנוח...
להיכבות קצת... להירגע.. ולחזור. כאילו שדבר לא קרה.. מחוזקות לעוד כמה ימים.
הרי הם לא יבינו, איש לא יבין.. מעולם לא הבין ולעולם
גם לא יבין...
הסיוטים זזים הצידה רק כאשר מסתכלים להם בעינים. גם שאר הדברים הרעים והלא נעימים. עובדה כשממש נעים העינים נעצמות מאליהן והמוח לוחש הממממ שקט כזה.
השבמחקלא לפחד להסתכל לפחד בעינים ולהגיד לו, הי אני כאן ואתה לא מגרש אותי ממני. אז, כשהתובנה תתיישב בלב במוח ובשאר האיברים, יבינו גם זרים.