פרק
1 -מפחדת מהגשם:
פעם אחת הייתה ילדה ושמה שיר. יום אחד ההורים של שיר היו צריכים ללכת להופעה, ושיר הייתה צריכה להישאר לבד בבית. ההורים של שיר יצאו בסביבות השעה שמונה. בשמונה וחצי, שיר קיבלה אי-מייל:
"תיקחי מטרייה.
הולך לרדת גשם.
באהבה דודה תקווה"
אחרי ששיר קיבלה את האימייל היא קיבלה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ובכול האי-מיילים נכתב אותו הדבר.
ופתאום התחיל לרדת גשם.
שיר לא ידעה מה לעשות. "זה ממש לא יתכן, זה ממש לא אפשרי, דודה תקווה מתה לפני 10 שנים". אמרה שיר."מי יכול לשלוח את האי-מייל הזה?" שיר החלה לפחד. היא ניסתה להיזכר בכל אלה שמכירים את הכתובת שלה. אבל כלום. היא לא זכרה אף אחד שהכיר בכלל את דודה תקווה.
פתאום נשמעו דפיקות בדלת.
"טוק,טוק, טוק".שיר נגשה לדלת והציצה בעינית. לא היה שם אף אחד.
היא חזרה לחדר ושוב: "טוק, טוק, טוק".
"מי זה יכול להיות?" שאלה את עצמה. היא שוב בדקה בעינית וכלום. רק מנורת הכניסה המבהבהת.
לפתע גם התריסים התחילו לזוז בחריקה מבהילה, אבל לא הייתה רוח בחוץ שתזיז את התריסים.
"עכשיו זה באמת מפחיד". אמרה שיר לעצמה בקול, מנסה להבריח את הפחד. שיר חשבה שאולי אחיה הגדול חזר מוקדם מחברים ועושה לה את זה בכוונה. והיא שמעה את עצמה צועקת: "די, מספיק עם זה, ליאור. אני אגיד לאמא!"
השקט ענה לה בחזרה בלחישה דוממת. הגשם המשיך לדפוק על הגג, מהר כמו ליבה.
שיר נזכרה באימייל שקיבלה. היא נזכרה גם בתוכנית טלוויזיה שראתה בערב, עם מנחה עם צמה לבנה ושחורה שדיברה כיצד המתים לפעמים חוזרים לבקר אותנו. לפעמים הם שבים כאשר משהו לא שלם עדיין. לפעמים הם...
רעש. שיר זינקה במקום. מוזיקה מהמחשב החלה לפעול. שיר לא הפעילה את המוזיקה במחשב היום בכלל. היא הייתה בסלון. היא שמעה כינורות ופסנתר רחוק עם צליל עמום כאילו הוא מגיע ממעמקי הים. מוזיקה שמעולם לא שמעה ועדיין... היה בה משהו מוכר.
המוזיקה הפסיקה לפעול כאשר נשמעה דפיקה נוספת בדלת.
שיר בכתה עכשיו. דמעות ירדו על לחייה ללא שליטה. הבטן שלה התהפכה והיא חשבה שהיא עומדת להקיא. הרגליים שלה רעדו כאשר היא הגיעה לדלת, והכריחה את עצמה להביט בעינית.
הפעם היה שם מישהו. או יותר נכון, משהו.
ושיר צרחה...
פעם אחת הייתה ילדה ושמה שיר. יום אחד ההורים של שיר היו צריכים ללכת להופעה, ושיר הייתה צריכה להישאר לבד בבית. ההורים של שיר יצאו בסביבות השעה שמונה. בשמונה וחצי, שיר קיבלה אי-מייל:
"תיקחי מטרייה.
הולך לרדת גשם.
באהבה דודה תקווה"
אחרי ששיר קיבלה את האימייל היא קיבלה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ובכול האי-מיילים נכתב אותו הדבר.
ופתאום התחיל לרדת גשם.
שיר לא ידעה מה לעשות. "זה ממש לא יתכן, זה ממש לא אפשרי, דודה תקווה מתה לפני 10 שנים". אמרה שיר."מי יכול לשלוח את האי-מייל הזה?" שיר החלה לפחד. היא ניסתה להיזכר בכל אלה שמכירים את הכתובת שלה. אבל כלום. היא לא זכרה אף אחד שהכיר בכלל את דודה תקווה.
פתאום נשמעו דפיקות בדלת.
"טוק,טוק, טוק".שיר נגשה לדלת והציצה בעינית. לא היה שם אף אחד.
היא חזרה לחדר ושוב: "טוק, טוק, טוק".
"מי זה יכול להיות?" שאלה את עצמה. היא שוב בדקה בעינית וכלום. רק מנורת הכניסה המבהבהת.
לפתע גם התריסים התחילו לזוז בחריקה מבהילה, אבל לא הייתה רוח בחוץ שתזיז את התריסים.
"עכשיו זה באמת מפחיד". אמרה שיר לעצמה בקול, מנסה להבריח את הפחד. שיר חשבה שאולי אחיה הגדול חזר מוקדם מחברים ועושה לה את זה בכוונה. והיא שמעה את עצמה צועקת: "די, מספיק עם זה, ליאור. אני אגיד לאמא!"
השקט ענה לה בחזרה בלחישה דוממת. הגשם המשיך לדפוק על הגג, מהר כמו ליבה.
שיר נזכרה באימייל שקיבלה. היא נזכרה גם בתוכנית טלוויזיה שראתה בערב, עם מנחה עם צמה לבנה ושחורה שדיברה כיצד המתים לפעמים חוזרים לבקר אותנו. לפעמים הם שבים כאשר משהו לא שלם עדיין. לפעמים הם...
רעש. שיר זינקה במקום. מוזיקה מהמחשב החלה לפעול. שיר לא הפעילה את המוזיקה במחשב היום בכלל. היא הייתה בסלון. היא שמעה כינורות ופסנתר רחוק עם צליל עמום כאילו הוא מגיע ממעמקי הים. מוזיקה שמעולם לא שמעה ועדיין... היה בה משהו מוכר.
המוזיקה הפסיקה לפעול כאשר נשמעה דפיקה נוספת בדלת.
שיר בכתה עכשיו. דמעות ירדו על לחייה ללא שליטה. הבטן שלה התהפכה והיא חשבה שהיא עומדת להקיא. הרגליים שלה רעדו כאשר היא הגיעה לדלת, והכריחה את עצמה להביט בעינית.
הפעם היה שם מישהו. או יותר נכון, משהו.
ושיר צרחה...
יו... נו המשך בבקשה. אהבתי דווקא בגלל שהעברית לא גבוהה. משפטים קצרים וחדים. נו....
השבמחק