מאת אדם אברמוב

באיזשהו שלב של כל הבלגאן שהולך פה, אתה מבין פתאום מה קרה. כולנו נהיינו סוג של מערכות בקרה, וכל פעם שאתה מסתכל לעצמך, אתה רואה איך שהמלחמה שמה אותך במוד של "אתה לא משנה, המדינה משנה". עוד כמה פעמים אני אשמע את הבולשיט הזה עד שהמדינה תפגין אכפתיות כלפי? לא, סתם עוד אינדיוידואל לזרוק לאיזה חור של ליביאדו, כשכל מה שהוא שווה זה מה שהוא עושה. נו באמת. אבל קיטשיות יש לנו בשפע בישראל, והצדק? הישראלים מכורים אליו, כמו סם לדם של נרקומן;
"שיכנסו בכל הערבים!" - רעיון טוב, אפילו מעולה; אבל, ברגע שנעשה את זה יש לנו כאן מלחמת העולם ה-3, והנה כל המוסלמים מתרעמים בנאומים חוצבי להבות על רצח עם, ויבוא הדיקטטור קוממיות עם המבטא המעוות והאירוניה שבדבר ויאמר "ג'נוסייד, פיפל, אמריקה, סיי? ג'נוסייד!"-
כן, אנחנו מעדיפים לחשוב שיש לנו את ארה"ב. כי פשוט אנחנו במרכז, זה תמיד היה ברור. אבל זה לא יהיה ככה. ארה"ב שמה את עצמה לפני ישראל בסדר העדיפויות שלה, מה לעשות, ולכן לא יבוא איזה דמוקרט-אינטלקטואל ויפוצץ את עזה, עד כמה שאני אתה וכולנו ימניים, וכמה שכולנו מלאי שנאה, תמיד נחתור להפסקת אש. זה מביא אותנו לעמדה של נחיתות כלשהי, אם היינו עדר זאבים והתחרות הייתה מי יהיה זכר האלפא. אבל אנחנו לא זאבים. כי אם זה היה רק לגבי לעצור אותם, היה בא איזה רובינוב וסוגר את אספקת המים. שיתייבשו למוות כולם. אבל זה לא זה.
הקלאץ' בתור ישראל זה להפגין מעיין אי שפיות שכזאת, ימנית קיצונית, ולחתור תוך כדי להפסקת אש, כמו שמאל קיצוני. אז היית אומר לי, "תבחר מפלגת מרכז! זה בדיוק מה שאתה מחפש!" אבל המרכז זה שקר אחד גדול שקונה קדנציות בכסף קטן. אי אפשר להיות מרכז, כמו שאי אפשר לבעוט 2 כדורים באותו זמן. נכון, יש לנו שתי רגליים. אבל אם נשתמש בשתיהן, ניפול.
בדיוק כמו להגיד "איום קיומי מאיראן". יש לנו אלפי דרכים להתגונן. סיני חכם אמר פעם שכל אדם שרואה את הגלוי בלבד, לא רואה אלפית מהאמת. מצאנו וירוס אחד? יש כנראה עוד עשרות מתחת לכל אבן. אבל פוליטיקאים חלקי לשון לא חסר, ומניפולציות בשביל לדרוך על האיש הקטן בחברה הישראלית תמיד יהיו. סובסטרט של אירוניה, ותוצר של פאניקה, אחח, ישראל. וזה ברור מי יהיה האדם לשלם על זה. זה יהיה אתה. זה יהיה אני. אף פעם לא הם.