השמש
מעומעמת מבעד לקטיפת הערפל אליה היא עושה דרכה באיטיות זהירה.
היא
נשקפת מבעד לשמשות המפלצת הממונעת שמאיצה אותי על האספלט המתקרר כבר יותר מידי
זמן, מספיק, כדי שאחמיץ את תחילת המחזה המרהיב הזה שתוקף לבב כל אנוש מודע שמיים
שישלח מבטו אל הרקיע מדי פעם בפעם, בדיוק פעם אחת בשנה, באיחור ניכר ומייחד של,
נו, חצי השעה...
חצי שעה המספיקה להקניית טייטל חשוב ליום שאינו שונה מכל קודמיו... פרט לחלמון האדמוני שתלוי בשמיים ושוקע עכשיו, לציון היום הארוך בשנה.
יחד עם השמש המרהיבה,
עם כל קרן אור נשגבת,
שוקע גם הלב שלי.
חצי שעה המספיקה להקניית טייטל חשוב ליום שאינו שונה מכל קודמיו... פרט לחלמון האדמוני שתלוי בשמיים ושוקע עכשיו, לציון היום הארוך בשנה.
יחד עם השמש המרהיבה,
עם כל קרן אור נשגבת,
שוקע גם הלב שלי.
נצבט לי הלב. למה לשקוע למה? כשהחלמון הכתום שוקע הוא גם מתרומם בחזרה למחרת גם כאשר השמים מכוסים חשרת עבים - מה שלא קרה יובלות. אגב, כל שקיעה חלמונית היא זריחה בצידו האחר של הגלובוס :-)
השבמחק