יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

שלמות - מאת אדם אברמוב

שלמות.

כל בני האדם רוצים להגיע לשלמות. אנחנו מאמינים ששלמות היא ההצלחה שלא נפגמה.
אני לא חושב שזה נכון.

תחשבו על זה: למה אנחנו חיים? כל החיים שלנו הם רצף שלם של בעיות שאנחנו מטפלים בהם. בין אם זה הרצון ללמוד, הרצון ליהנות, או הרצון לחברתיות - כול הרצונות באים בבסיסם מבעיות.

עכשיו, דמיינו עולם גרנדיוזי שבו הכול "מושלם". כול בני האנוש יודעים הכול. הם תמיד צודקים, העולם פועל לפי רצוננו אנחנו שולטים בו. כל אחד שולט בו. אז מה הטעם לחיים?

עוד נושא לחשוב עליו: הטוב והרע בשבילך! הם מה שהורגלת אליהם. אם אני אלך ברחוב ואתן למליונר 20 שקלים, הוא לא יחשוב שמשהו השתנה. אבל אם אני אתן למישהו עני מהרחוב 20 שקלים, הוא יעריך את זה יותר ממה שאפשר לחשוב.
אותו הדבר על האירועים המשמחים בחיים. ככל שהיה לך בעברך "רע" יותר, ככה יהיה לך יותר "טוב" בהמשכם. ובכן, ניתן לומר שהמאזן של האושר בחיים של כולנו הוא 1.

היה לכם רע היום? אל תמשיכו! כרגע ירד הערך שלכם ב-0.1. תדעו, שעוד מעט, הוא יחזור ל-1 שלם, ואולי גם יעלה!

אז- כשאת/ה קוראים את הטקסט הזה-תנו חיוך! החיים שלכם טובים בדיוק כמו החיים של האדם הכי! עשיר שפגשתם!

סיפור בהשראת תמונה - מאת אלה אסרף

השדה אפורת הכנפיים

השדה אפורת הכנפיים בעלת העור המסואב שוטטה בשקט ביערה הנטוש. גופה העירום לא שיקף אף סימן התקררות אחד, למרות הרוחות שנשבו על עורה. שכן, השדה אפורת הכנפיים לא הרגישה קור מעולם. עיניה הקטנות הביטו על העצים הדוממים, בתוכם קבור ועצור כעס של שנים רבות. השדה דילגה עם עיניה על טקסטורת העלים הירוקים, המתפוררים, המוארים על ידי השמש הצהבהבה ואחוזת הפחד.
המראה של השדה אפורת הכנפיים גרם להרחקת כל יצור מתיירא שהזדמן לו לחלוף על ידה.
היא חייכה, חושבת על החליל שלה, חליל הקסמים שבעזרתו סייעה לשבור לב של ילד קטן, אי שם בעולם. היא הייתה רעה וקטלנית, חיוכה הצונן כמי הנהר מתנוסס על פניה. היא כמעט ולא הייתה מסוגלת לאהוב דבר, מלבד החליל שלה. אותו חליל איום נוצר למען מטרה אחת, והיא ניתוץ לבבות. מנגינת החליל היא חוזרת ונשנית, וברגע בו בן אנוש שואב אותה אל אוזניו, דמיונו נגנב. מנגינת החליל מפלחת את הרעש בחרישות, וגורמת ללבם של הילדים הצעירים לדמם ולבעור מבפנים, ואז לקפוא ולהעלים את רוחם מן העולם.
השדה אפורת הכנפיים מתיישבת על האדמה הלחה ומעבירה אצבעות רעבות בין הדשא. השדה נועצת את ציפורניה החומות מעפר בשתלי הדשא, ותולשת אותם בעודם חיים. היא נשענת על עץ כהה שלא מראה טיפת רכות. השדה משתוקקת לנגן בחליל, אך לפני בואה של השקיעה- אסר עליה מלך היער לנגן. היא סופרת את השניות, מלאת ייחולים. היא חפצה לנגן ולהרגיש את עצמה נאבדת בתוכה, מפסיקה להרגיש את העולם מסביב. היא רוצה לא לחוש דבר מלבד רעידת אדמה שבולעת אותה פנימה, אל חריצים שחורים ואפלים.
לא היה לה ממש אכפת שילדים נרצחים עקב ההנאה שלה. היא שנאה את העם הזה. מבחינתה, לא היה עם אכזרי יותר מהם. היום בו ילד קטן הכתים את כנפיה הצחורות בכאב שלא יורד, היה חרות בזיכרונה. עיניה השקדיות הצטמצמו בתיעוב כאשר אותו יום צף במחשבותיה, כעלה בודד בביצה טובענית. היא נשבעה לגרום להם סבל ככל שתוכל, והבינה שנגינת החליל היא נקמה אדירה.
השקיעה הגיעה, והשדה הוציאה את החליל מגרונה, מנשקת אותו לכל אורכו עם שפתיה הקפוצות. פיסות אפלה עטפו את החליל ואצבעותיה רצו עליו. כשהשמש הסתננה אל בין העצים המתים, השדה אפורת הכנפיים ניגנה בחלילה.
ובאוזנייה המחודדות והצמאות, היא הקשיבה ותפסה קול שבר וצווחה של נשמה נוטשת.

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

מאת אדם אברמוב - כיתה ט 7

שינוי

כשאנחנו תינוקות, אנחנו מתחילים לשאול שאלות. ככה אנחנו מבינים את העולם, וככה העולם יכול להבין אותנו.

כשאנחנו הופכים לילדים, שואלים אותנו. השינוי הזה הופך אותנו לאנשים, ומכריח אותנו לאמץ דעה.

אחרי שאנשים חושבים ועונים, הם הופכים למתבגרים. אז, הם צריכים להבין למה שואלים אותם שאלות. משם הם מאמצים את הספק.

אחרי שאנשים מבינים אנשים אחרים, הם בוגרים. אז, הם צריכים לשאול במה הם יכולים לענות תשובות. משם הם מאמצים הבנה.

כשאנשים מבינים מה הם, הם הופכים לאישיות. אז, הם צריכים לחשוב למה אנשים שואלים ועונים. ומשם הם מאמצים

שלווה

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

שמחים שבאתם לבקר

"ממש מפתיע, חשבתי, איך הם מתנגדים כשמטילים עליהם לכתוב משהו בכיתה או בבית. הם מקטרים ואומרים שהם עסוקים ושנורא קשה לכתוב מאתיים מילים לא חשוב על איזה נושא. אבל כשהם מזייפים את מכתבי ההורים, הם ממש מבריקים, למה? יש לי מגירה מלאה מכתבים כאלה שאפשר להפוך אותם לקובץ של "מיטב התירוצים האמריקניים" או "מיטב השקרים האמריקניים".
המגירה הייתה מלאה בדגימות של כשרון אמריקני שמעולם לא הוזכר בשיר, בסיפור או במחקר מלומד. איך יכולתי להתעלם ממטמון זה, מפנינים של סיפורת, פנטזיה, יצירתיות, אדיקות חסודה, רחמים עצמיים, בעיות משפחתיות, דוודים מתפוצצים, תקרות נופלות, שריפות המכלות רחובות שלמים, תינוקות וחיות מחמד שמשתינים על שיעורי בית, לידות לא צפויות...?
לקראת סוף הסמסטר הדפסתי ושכפלתי כעשרה מכתבים כאלה וחילקתי אותם לשתי כיתות י"ב שלי. הם קראו, בשקט ובריכוז.
היי, מר מק'קורט, מה זה?
מכתבים שהבאתם.
מה זאת אומרת, מכתבים שהבאנו? מי כתב אותם?
אתם. או חלק מכם. השמטתי את השמות כדי להגן על האשמים. הם אמורים להיות כתובים בידי ההורים, אבל אתם ואני יודעים מי המחברים האמיתיים. כן, מייקי?
אז מה אנחנו צריכים לעשות עם המכתבים האלה?
נקרא אותם בקול. אני רוצה שיהיה לכם ברור שזאת הכיתה הראשונה בעולם שלומדת את אמנות מכתבי ההורים והכיתה הראשונה בעולם ... שמתאמנת בכתיבתם.
הם מחייכים. הם מבינים. עשינו יד אחת. חוטאים.
בואו תנסו. דמיינו שיש לכם בן או בת בגיל חמש עשרה שצריכים מכתב המסביר למה הם חלשים באנגלית. קדימה, גשו לזה עם כל הלב..."

מתוך "המורה" / פרנק מק'קורט

שלום לכולכם.
אלו מביניכם שנרשמו ואלו מכם שסתם מציצים לראות על מה מדובר – אני שמח שבאתם.
אתם מוזמנים לכתוב ולשלוח אליי כל דבר שעולה על רוחכם. ניתן גם להגיב על דברים של אחרים. אתם יכולים לכתוב בעילום שם או בגילוי שם. על עצמכם. על אחרים. על דברים שקרו. על דברים שיקרו. את דעתכם בנושא מסוים.
הכול מקובל כאן, מלבד לפגוע.
אז קדימה, עכשיו תורכם.
יונתן