אפשר עוד לתקן / אנונימית

כל אחד מקבל
את מה שהוא לא רוצה
את מה שהוא לא צריך

כל אחד מתבלבל

בין מה שתעריכי
לבין מה שאז תוכיחי

אם את רוצה מספיק

כנראה שאת צריכה יותר
להתאמץ, להיאבק
וקצת להשתחרר
אין את מי להאשים
אבל תמיד יש את מי שכן
הולך עם התחושה
שאפשר עוד לתקן
 
כל אחד צריך
דבר אחד פשוט
שיבינו, ויראו
ויגידו זה לא שטות

כל אחת צריכה

ללמוד להתחזק
ובלי שהם יראו
לבד להתפרק

אם את רוצה מספיק

כנראה שאת צריכה יותר
להתאמץ, להיאבק
וקצת להשתחרר
אין את מי להאשים
אבל תמיד ישנו אחד שכן
הולך עם התחושה
שאפשר עוד לתקן

מאת יעל עובדיה

מרמי אלג'יר, הקוסם הגדול
חייב כל הזמן את נעליו לנעול.
נעליים כחולות רקומות בחוט כסף,
חשובות ביותר לביצוע כל קסם.
 
הוא נוקש על הנעל שלוש פעמים
ומיד היא הופכת לכובע קסמים,
לחציל, לונה פארק או מטוס תוך שניות,
אך יש לו בעיות עם שתי הסוליות –
 
לסוליית הקוסם, בנעל שמאל,
נמאס לשרת את אלג'יר הגדול:
למה דווקא אני כל הזמן מתלכלכת?
רק אני פה עובדת, הולכת, דורכת,
את כל משקלך אני מחזיקה
לא דורשת שכר, ולא נחה דקה!
וסליחה אדוני, אם זה המצב,
תצטרך לשלם לי על בעיות גב!"
 
"תירגעי," אמר מרמי, "מה את צווחת?
את לא מסכנה ואת לא מקופחת.
לרוץ וללכת – סתם שתי עבודות,
ואני לא שמן – יש לי עצמות כבדות!"
 
הקוסם התעלם, וזה מה שקרה –
סוליית הקוסם יום אחד התפטרה!
 
ואלג'יר הגדול, נדהם וצולע,
שום קסם קטן לא יכל לבצע,
כי אם רק הנעל טיפה תיקרע,
כל הקריירה של מרמי גמורה.
וכל הבגדים, הכפפות, הגרביים,
צעקו וצווחו, ניפנפו בידיים:
"צריך להגן, להפגין ולשבות!
העלאה בשכר! התחשבות בזכויות!!
בושה וחרפה! התעללות בעובדים!
הקוסם סירב, ונותר בלי בגדים...
מוסר ההשכל – גם נעל קטנה
יכולה בקלות להוביל הפגנה,
וצריך להתחשב בכל הזכויות,
גם של עובדים – וגם של סוליות!

כוחה של אהבה / Solee

אני מפחדת.. אני מפחדת מהעצמה של אהבה
שגורמת לי להרגיש כל כך חלשה אך בו זמנית כה חזקה.
האהבה... האהבה משנה רגשות ומשאירה אותם בו זמנית
מצד אחד אני יכולה להיות כזו מאושרת אך מצד שני ממש עצובה.
האהבה משנה את הזמנים, את קצב פעימות הלב, את המחשבה
הזמן יכול לעבור במהירות כה רבה אך בכל זאת כל כך לאט .
לאהבה יכולה להיות המון גורמים , אך תמיד תתלה באחד
אהבה הזו תמיד תהיה שקופה אך מפתיעה אותך שמדובר בך.
אז כן.. אהבה גורמת לי להרגיש כל כך חלשה למולך ,
אך כל כך חזקה כדי לא לוותר מקשיים שעברו
אני יכולה להיות מאושרת למחשבה עלייך , אך עצובה בריקנות בלעדייך
הזמן עובר מהר לידך אך כל דקה נראית כמו נצח כשאספור את השניות ללא קולך
הלב פועם בעוצמתיות שנדמה כי אפשר לשמוע אותה למרחקים
אך בו זמנית אני רגועה כי נמצאת במקום רצוני , לידך
וכשאחבק אותך יישר בזרועותיי ירעדו ידיי , אך הן יהיו מספיק חזקות
כדי לא להפיל אותך על טעויותייך
והאהבה השקופה שנדמה שאי אפשר אותה להסתיר
תפתיע אותך כל פעם מחדש , כשלא תוכל אותה להסביר

מושלמת / פנדורה

השמלה מגוהצת, החלוק מגוהץ,
השיער מגוהץ גם הוא,
גולש על כתפיה הרועדות,
מדיף ריח של פרחי אביב.
בגב זקוף,
עיניים פקוחות לרווחה,
קולטות כל מבט אוהד שנשלח לעברה
וחיוך מתוח על שפתיה
הצבועות.
והיא עולה במדרגות אל הדוכן
ונואמת את נאום הניצחון.
כל העבודה הקשה השתלמה לה.

כמה שעות לאחר מכן,

היא כבר בביתה.
המפה מגוהצת, הוילונות מגוהצים,
הכלבלב משוויץ בפרוותו
המגוהצת,
מתהלך בגאווה על רצפת הפרקט
המדיפה ניחוח קל של אורנים.
היא נושקת לגאוותן הלבנבן,
וסוגרת את דלת המטבח מאחוריה
בנקישה רכה.

היא פותחת את ברז הגז,

מתיישבת ברישול בפינה
סוקרת במבט אחרון
ערימה של כלים נקיים,
ומגבות מכובסות,
וחלונות מצוחצחים.
כי אפילו במותה,
היא הייתה חייבת להיות כזו,
מושלמת.

מאת ענבר פריד

שתיקה / יוגב שכטר

שתיקה היא הכרזה, שתיקה היא מסר.
שתיקה יכולה להגיד הכל בדממה.
שתיקה היא שפה, שתיקה היא תרבות.
שתיקה אומרת עליך הכל, אבל אחריה אתה עדיין זר.
שתיקה היא כל דבר, ושתיקה היא כלום באותו זמן.
שתיקה היא כעס, שתיקה היא אהבה.
שתיקה היא חץ שחודר ללב, שתיקה היא יד מלטפת.
שתיקה היא בלתי נשמעת, או מחרישת אוזניים.
אם כולם שותקים שתיקה רועמת, למה אני שותק רק כי אין לי מה לומר?

מאת פנדורה

ואני רק רציתי בלון.
הולכים יד ביד בנמל תל אביב,
כל כך זרים שם,
ובכל זאת מרגיש בבית.
השמש הקופחת, טיפות הזיעה שנוטפות על ערפי,
לא מסגירים את הקור
שהרגשתי כשהחזקתי בידו.
"בואי נרד לחוף" הוא אמר באדישות,
ואני משכתי בכתפיי, גוררת רגליי אחריו בכבדות.
"את יכולה להישאר בבגד ים, את לא צריכה להתבייש ממני",
ופרם את כפתורי שמלתי.
הוא קפץ למים, והחל לחתור לכיוון המזח,
מסמן לי בידו לבוא אחריו.
ואני נותרתי יושבת על החול,
רגליי משוכלות, חובקות את החול בבהונותיי.
הוא חזר.
שיערו נוטף מים, גבו מבריק,
והוא מחייך חיוך מלא שיניים צחורות.
"את יפה כשאת ככה.. ביישנית.."
סירבתי להביט בו. עיניי נפלו על צדף בודד שהיה שקוע בחול.
"את לא צריכה לפחד. אני לא אפגע בך.."
הסתכל לצדדים, לראות שאיש לא מקשיב לו-
"מבטיח."
ואני רק רציתי שיקנה לי בלון.

מאת בר

הדמעות זולגות להן.. כבר ללא תחושה.. ללא תשומת לב.
כל כך שיגרתי.. כל כך עצוב.. עלוב.
הדבר היחיד שמשתנה באמת.. הוא התחושה.
כואב יותר.. נוראי יותר.. עצוב יותר.. שורף יותר.
 
קשה יותר.
 
אין כבר איש לדבר איתו, לספר.
כבר אין זמן לחשוב על כך יותר.. אך זה אוכל את הראש
אין כבר לאן לברוח.. כל מקום אפשרי כבר ניצלתי..
זהו.. נגמר.. יש פיתרון אחרון.. כואב ועצוב.. שלא רוצים להשתמש..
שלא מעזים להעלות על הלשון.. לא יכולים לבטא..
כבר אין איך להתחמק.. רק לתת לדמעות לזלוג.. לצאת.. לנקות.
 
לנחם.

מאת בר

אתה יודע שאני מחכה לשיחה שלך..
אתה יודע שאני מחכה רק לראות אותך..
שאני לא אפריע לך כי אני יודעת שאתה עסוק.. שאני לא אתקשר סתם..
אתה יודע שרציתי להגיד לך לילה טוב פנים אל פנים.. לראות את החיוך שלך ואיתו ללכת לישון.
אתה יודע שאני מחכה.. אבל לא אמרת כלום.
נכון שאני לא אמא שלך ואני לא צריכה לדעת על כל דבר ודבר שאתה עושה.. אבל כשאני מחכה.. אני מצפה ממך לפחות להגיד לי לפני "אל תחכי.. אני אחזור מאוחר.. אני לא אוכל לדבר איתך לפני זה.. " כמו שאתה עושה לפעמים..
ולא שאני אשב ואחכה לך שתחבר. שתתקשר לשאול אם זה בסדר לדבר עכשיו..
אני לא מאוכזבת.. אני לא כועסת.. אני לא יודעת מה אני.. אבל זה כן פגע והיה לא נעים..
אתה לא תבין למה.. וכן אני לוקחת קשה מדי.. אבל ככה זה.. וזהו..

פרק שני מהספר "ארתור בלו" / יוגב שכטר

פרק 2
אישה ענקית מציעה לי עבודה
כשנרדמתי על הספה, חלמתי חלום מוזר, אבל אחר מאלה שהיו לי עד עכשיו. הייתי במקום שלא היה לו סוף והיה צבוע בזהב ולבן מעורבבים זה בזה באי סדר. שמעתי את הקול המוזר ששמעתי קודם. הקול אמר לי "ארתור בוא הנה...". הלכתי בעקבות הקול שהמשיך לקרוא לי אליו עד שראיתי דלת. היא לא היתה מחוברת לכלום, סתם דלת.

"תכנס בדלת..." אמר לי הקול. סובבתי את הידית. רוח חמה נשבה מבעד לפתח הצר שפתחתי, וכשפתחתי את הדלת לגמרי ראיתי שביל. אותם צבעי לבן וזהב הופיעו, מעורבבים ביחד בלי סוף, אבל עם שביל עשוי מרצפות שיש שחורות שחוצה אותו. הסתכלתי מאחורי הדלת, אך השביל לא היה שם. רק כשהסתכלתי מבעד לדלת השביל הופיע בבירור.

"היכנס פנימה..." אמר הקול "תמשיך בשביל...". נכנסתי וסגרתי מאחורי את הדלת. התחלתי ללכת על השביל. לאחר זמן מה ראיתי מרחוק דמות אדם. "איפה אני?" צעקתי לו "מי אתה?". הוא לא ענה "תתקרב אליי..." שמעתי את הקול המוזר. "אתה זה שמדבר אליי כל הזמן?" צעקתי לו שוב, ושוב הוא לא ענה לי. התקדמתי אליו לאט. כשהתקרבתי מספיק ראיתי שזהו איננו אדם רגיל אלא ענק.
וגם זה לא היה הוא אלא היא. אישה ענקית בעלת שיער בלונדיני בהיר וארוך, עיניי ארגמן וקול רך הלבושה בלבן, עמדה במרחק עשרה מטרים ממני.

המשכתי ללכת אך כשהתקרבתי אליה נגמר השביל. צעדתי צעד אך לא היה על מה לעמוד. זה היה כאילו עפתי, אבל לא אני העפתי את עצמי. האישה הענקית גרמה לי לרחף. היא העלתה אותי אל מול פניה העדינות ואמרה לי "ברכות ארתור בלו, שמי מיסטיה ואני נשלחתי להעביר לך מסר". מאות שאלות הציפו את מוחי כמו: "איך את יודעת את שמי?", או "לאיזה מסר את מתכוונת?" או "איזה מין שם זה מיסטיה?" אבל עוד לפני שהספקתי לשאול שאלה אחת מיסטיה אמרה "אתה בטח תוהה איך אני יודעת את שמך, או לאיזה מסר אני מתכוונת." כאילו היא קראה את מחשבותיי. "אני יודעת את שמך ארתור בלו מכיוון שאנו עוקבים אחריך כבר הרבה זמן. תבין, זמנים אפלים עוברים על העולם שלנו, ואנחנו חושבים שאתה תוכל לעזור לסיים אותם".

"למה אני?" שאלתי. בחרנו בך בגלל שצפינו בך וראינו שאתה לא סובל חוסר צדק בגלל שחווית זאת כל חייך. כמובן שהיכולות שפיתחת עקב הצקות חוזרות ונשנות הן גם גורם עזר לבחירתנו בך".

"מהו המסר?" שאלתי "אנחנו רוצים שתבוא לעולם שלנו ותעזור לנו להלחם באופל האופף אותו. כמובן שזוהי ההחלטה שלך ארתור בלו, אבל אני רוצה שתדע שאנחנו יודעים להיות מאד משכנעים". "אתם אלה שגרמתם לי להחזיר לג'ו?" שאלתי.

"אנחנו רק נתנו לך את הכוח, אתה בחרת לעשות איתו את הדבר הנכון" ענתה לי מיסטיה. "אבל אני השתמשתי באלימות, זה לא דבר רע?" שאלתי מבולבל, "אני מסכימה איתך שאלימות היא אינה פיתרון רצוי, אך לפעמים היא פיתרון בלתי נמנע, כמו בעולמנו. אם תבחר לקבל עליך את האחריות של הגיבור, יהיה עליך להלחם בקרבות רבים, לכן אנחנו רוצים שתהיה מוכן לכך נפשית ופיזית, אבל לכך נדאג כבר אחר כך".

"את כל הזמן אומרת אנחנו, למי את מתכוונת?" שאלתי אותה "אני באה מקבוצה שתפקידה לשמור על הממלכה שלנו, אני מדברת בשם כל הקבוצה".

"אני מצטער מאד". אמרתי לה. "באמת חבל לי על העולם שלך אבל זו לא הבעיה שלי. אני לא גיבור או מושיע, אני רק אני".

"וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים" אמרה לי מיסטיה. "אותך. תיקח לך עוד קצת זמן לחשוב על זה. אני אחזור לקבל תשובה אחר כך". התעוררתי. לא הייתי בטוח מה חלמתי עכשיו. אני מתכוון, זכרתי הכל אבל האם זה היה רק חלום? החלטתי לשמור את החלום הזה לעצמי. נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה ודניאל עמד שם. הזמנתי אותו להיכנס.

"הבאתי לך את השיעורים". הוא אמר "תודה". עניתי לו. "אני עדיין חושב שאתה עשית את הדבר הנכון. כלומר ג'ו מציק לנו כבר שנתיים, זה רק הוגן שהוא יחטוף קצת פעם אחת". הוא אמר לי. "חבל שהמנהל לא חושב כמונו". אמרתי בצחוק. השפלתי את מבטי והרהרתי על כל הדברים שקרו לי לאחרונה.

"מה קרה?" שאל אותי דניאל. "כלום, הכול בסדר". עניתי. "אז למה אתה ככה?" דניאל לחץ עליי. "פשוט אני..." ניסיתי למצוא תירוץ כי לא רציתי לספר לו על החלום ועל מיסטיה.

"אני פשוט עייף כי אחותי לא נתנה לי לישון בלילה". ."אה, זה מוזר". אמר דניאל. "למה?" שאלתי אותו. "כי אני מכיר אותך כבר מספיק זמן כדי לדעת שאין לך אחות. מה באמת מטריד אותך?"
הבנתי שלדניאל אני לא יכול, לשקר וסיפרתי לו על החלום. "וואו". דניאל אמר. "אני יודע שזה נשמע הזוי, אבל הכל מתחבר לי". השבתי. "אני חושב שאולי זה אמיתי". "אחי, זה ענק". הוא אמר. "אנחנו חייבים לספר לכולם!"

הוא קם מהספה ופנה לדלת. "השתגעת?!" הושבתי אותו. "אסור לנו לספר את זה לאף אחד. זה יהיה הסוד שלנו. חוץ מזה גם אף אחד לא יאמין לנו, זה יוריד לנו מהמוניטין שגם ככה נמצא מתחת לאפס". "אז מה אתה רוצה לעשות?" דניאל שאל אותי. "פשוט אל תספר לאף אחד". הוריתי לו. "טוב, אני מבטיח לך שבועת כבוד שאני לא אספר לאף אחד, אבל אני חייב לזוז, שיעורי הבית שלי לא עושים את עצמם מאז שההורים שלי לקחו את רובי". דניאל יצא מהבית ואני התחלתי לחשוב אם כדאי לי לקחת את התפקיד שמיסטיה הציעה לי.

בעודי מתלבט אמא שלי נכנסה. היא הביאה לי ארוחת צהריים שקנתה באיזושהי  מסעדת מזון מהיר, כי ברור שהיא לא יכולה להכין ארוחת צהריים בעצמה בגלל "שזו תקופה לחוצה בעונת ההשקעות" או "הבוס שלי לוחץ עליי" או אולי היא תפתיע עם "עסק גדול פשט רגל והסגנו את כל המניות שלו, ויש מסיבה לכל העובדים אז אני חייבת לרוץ". יש לה אלף ואחד עשר תירוצים לגביי למה היא לא יכולה להכין לי ארוחת צהריים בגלל העבודה שלה, באמת ספרתי אותם. אמא שלי שייכת לחברה קטנה שמחכה שחברות יקרסו כדי שערך המניות שלהן ירד והן יוכלו לקנות ולהשתלט עליהן. אחרי שהחברה שייכת להם, הם מפתחים אותה ומוכרים אותה למרבה במחיר ברווח משולש לפחות. חשבתי להוציא ספר שנקרא "אמא אחת ואלפי תירוצים" ובו אני אכתוב את כל התירוצים השונים שהיא נותנת לי במצבים שונים שמהם היא צריכה להתחמק, כי אם חשבתם שיש לה תירוצים רק ל"למה אין לי זמן להכין לך אוכל", אז טעיתם טעות מרה. התירוצים שלה נעים בין "אני לא אוכל לבוא ליום הורים בבית הספר שלך בגלל שיש לי הרצאה חשובה בעבודה", ל"מצטערת חמודי אבל לא אוכל לשלם על ניתוח הכליות שיציל את חייך, בגלל שיש ספגטי וכדורי בשר בקפיטריה היום".

טוב, האחרון אולי היה קצת לא נכון, אבל לכל אירוע יש לאמא שלי תירוץ מוכן לשליפה. שלא תבינו לא נכון, אמא שלי אוהבת אותי, אבל העבודה שלה מאד חשובה לה. הייתי רוצה לראות אותה יותר ולא לשעה אחת בערב כשהיא מגיעה בעשר בלילה, אוכלת אוכל סיני שהיא קנתה בדרך, שואלת אותי איך היה היום, שיחה שמסתכמת ב'בסדר', מרשה לי לראות את סוף התכנית שמשודרת בטלוויזיה ומנדה אותי לישון בחדר. לפעמים אני שומע אותה מהחדר שלי, מדברת לאבא שלי.

אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן חמש. הוא רכב על האופנוע שלו בדרך חזרה מהעבודה ומשאית פגעה בו בצומת כשעברה באדום. המשטרה חקרה את האירוע הזה אבל הם לא מצאו את הגופה של אבא שלי בשום מקום. החשד היה שנהג המשאית לקח אותו והחביא אותו כדי שלא ימצאו רמזים. עד היום לא תפסו את הנהג הזה, האמת שעד היום גם לא יודעים בכלל מי הנהג הזה. אני זוכר את היום שזה קרה. בדיוק נפלה לי שן החלב הראשונה, ואמא שלי הסכימה לי להישאר ער עד שאבא שלי יבוא ונראה לו אותה. ישבנו על הספה וראינו טלוויזיה, כשהטלפון צלצל ואמא שלי קמה לענות. היא צעדה למטבח ודיברה בשקט. בשלב שהודיעו לה שאבא שלי נהרג, הטלפון צנח מידה והיא הסתובבה לכיווני עם דמעות בעיניים ומבט חיוור ולא ממוקד כשל אדם שראה רוח.

היא חלפה על פני כשהלכה לחדר השינה שלהם, סגרה את הדלת ופרצה בבכי. אני לא הבנתי מה קרה עדיין. למחרת אמא הסבירה לי מה קרה, כמו שמסבירים לילד קטן שהוא לא יוכל לראות את אבא שלו יותר, ובשלב מסוים היא כבר לא יכלה להחזיק את הדמעות והם זלגו יותר ויותר ככל שהמשיכה לדבר. אני האמנתי שהמשאית פגעה באבא שלי בגלל שהשן שלי נפלה, אז במשך שבועיים ניסיתי להחזיר אותה למקום בפה אבל לא הצלחתי. האמנתי שאם אני אסתום את החור אז אבא שלי יחזור. אחרי שבועיים השן הקבועה צמחה, ואני כל כך שמחתי שאבא שלי יחזור עד שהעובדה שהוא לא חזר גרמה לי לתלוש בכוח עוד שן ולנסות לחבר אותה שוב כדי לגרום לאבא שלי לחזור. אחרי שגם זה נכשל הפסקתי לנסות.

הייתי צריך לקבל את זה שאבא שלי כבר לא יחזור ולא ירים אותי על הידיים, ולא ישחק איתי בכדור. אני חושב שאמא שלי כל כך שקועה בעבודה שלה כי זה משמש לה כתעסוקה ואז היא לא חושבת על אבא שלי. אבל גם אם אמא שלי מציגה שהיא לא חושבת על זה, אני רואה עליה שהוא חסר לה כל פעם שאני מזכיר אותו. אחת הסיבות שבגללן אני שוקל האם באמת כדאי לי לקחת את התפקיד שמיסטיה הציעה לי, היא שאני לא חושב שאוכל להשאיר את אמא שלי לבד. היא תישבר אם תאבד גם אותי. אמא שלי יצאה מהבית ואני ישבתי לאכול, והחלטתי שאני צריך להתייעץ עם דניאל.

 

מונולוג מאת תלמיד לכבוד חנוכה

"המורה, אתה מביא לנו סופגניות? כן? מה? למה לא? הביאו לכל הכיתות. באמא'שלי, לך תראה כמה סופגניות הביאו להם. באמת. כל המורים מביאים. למה דווקא אתה לא? המורים צריכים להביא לתלמידים סופגניות בחנוכה. ככה צריך, מה? זה חג. תמיד הביאו לנו. כל שנה הביאו. אפילו ביסודי. אולי תביא לנו סופגניות מחר? מחר, נו, בשיעור שלך. בבקשה, המורה! מה-זה בא-לי סופגניה. אני רעב לסופגניה המורה. אבל המורה, אם אתה מביא סופגנייה, תביא רק עם ריבת חלב למה אני לא אוהב ריבה. איזה מורה טוב אתה אם תביא מחר סופגניות.. הכי טוב, המורה"...