בלאדי מארי / איבי סידי

כמו בכל יום ,

בין שני לשני

נצא החוצה

ונעשן איזה מארי .

ננער את הבגדים

ונגיד שהכול בא אלינו טבעי.

איך הם לא מאמינים,

כמה אושר ושמחה !

איזה יופי,

איך גדלה לה אהבה .

נחשוב שזה מצחיק,

ונבכה אני, אתה

ונאמין ביחד טוב

איך שוב נשארת לבדה.

אני אטייח את הפנים,

כמו שאתה באמת אוהב ,

אבל יותר אוהב בזה לא להודות .

נצא לטייל, וכשישאלו, נאמר שהכול טבעי

ובפליאה הם יתרצו "ככה הם היום הבנים והבנות "

ובלילה בין שני לשני,

האחר יגרום לי להוריד מסכות,

להבין כמה בתמימות אני טועה,

ואיך מהקול שלו תבוא אלי הישועה,

ולא אחזור ללכת איתך,

ולמארי אגיד יפה שלום.

כי אתה כנראה פחות מהכי קצת,

ולי מגיע בטבעיות לחלום.

מפה ולשם / איזופולוס המגוחך

החצבים פרחו והיא
ירדה
במורד הגבעה

היא שרקה לשני כלביה
והרוח שרקה בשערה

כבשה לבנה פעתה
במרחק
על תל ירוק
שלבנים גדולות הזדקרו מתוכו
שרידים של היכל
שנעלם
ונשכח

אדומה היא השקיעה
אדום הוא שיערה
שחורים הם שני כלביה

ריח קר וכחול / חנה תדהר

במסדרונות הפתוחים של בית הספר אליו עברנו כשגדלנו מעט וכבר לא היינו ב"א' גנית" שהייתה מופרדת מהבניין של הגדולים, היו המון דלתות והמון מתלי מתכת מתחת למדף הבטון שמעליו, אם התרוממנו על קצות האצבעות, יכולנו לראות את המגרש בו שיחקו הגדולים בהפסקות ואת הפינה הרחוקה בה יכולנו לשחק "הטלה" , "חמור ארוך" ואפילו את השביל שמאוחר יותר נסלל, עליו דילגנו מעל ה"ארבע מקלות".  שם גם קפצנו על חבל ומצאנו שימוש לגומי שפילחנו מארגז כלי התפירה של אמא כדי שגם לנו יהיה "גומי" למשחק הקפיצה.

הדלתות האפורות העניקו לנו תחושה של חשיבות כי נפתחו לכיתות ענק בהן הצטופפו שולחנות העץ הוותיקים עם המדף הלא שימושי לילקוטים, עם חלונות גדולים שמהן נשקפו העצים שנטענו וחלקות ה"חקלאות" הכיתתיות. 

המסדרונות נראו לנו רחבים כי גם כשישבנו על הרצפה הקפואה בחורפים הארוכים והחשוכים ושיחקנו "חמש אבנים " או סתם החלקנו על המים שנטפו משכמיות הגומי הכחולות שהיו לכולנו, היה מקום לכולנו לעבור בהם בריצה לקול צלצול פעמון היד שסימן את תום ההפסקה.  הריח הרטוב חדר לכיתות הקרות מבעד לאותן דלתות ודבק בבטון שנצבע מדי קיץ בלבן.

הריח הלך אתנו ברחובות המוצפים שפתחי הביוב לא הצליחו לנקז מהם את מי הגשמים הרבים ונצמד גם לשכבות הסוודרים שנסרגו בעמל רב מדי סתיו ועבר רק כאשר יבשו להם הבגדים שהונחו על כסא מול תנורי הנפט שאמא הדליקה עבורנו ועבורם. 

רק אז כשהידיים הקפואות האדימו כמו כיפת הרשת של התנור עבר הריח הקר והכחול עם השכמיות שנתלו לייבוש למרפסת.    

ש ט ני // ל י ב י

       ו    מ    ת    ו    ק     ה    א    ו    ר

       ב   ב   ב   ו   א   ת     ה   נ   ה   ר

       ע   ם       ק  ר  ן        ש     מ     ש

דטרמיניזם / אביגיל פריד

השעה כבר שתיים וחצי וברדיו דיווחים.

הלוויינים שלהם בהחלט יכולים להעיד שיש עומס בכביש, אבל הם לא יכולים לשפוך אור על המיקום המסוים של מכונית מסוימת באותו עומס- לא רואים כביש ריק לפני המכונית וגם לא אחריה, וממוצע של מספר דקות שרירותי שתזמן מספר אנשים שרירותי לא עוזר לך בכלל כשאתה לחוץ בזמנים.

וגם החדשות האלה לא מי יודע מה מרגיעות, וגם השירים: פעם ב... מגיע שיר שאתה אוהב ובכל שאר הזמן זבל, ושיהיו לי בריאים עם העומס הזה, תראי מה השעה!

אל תדאג, לא יתחילו בלעדיך, היא מפהקת במושב לידו.

ברור שלא יתחילו בלעדי, אבל אני לא יכול לאחר להלוויה של עצמי, זה פשוט לא מנומס.

קוד של צללים / אדם אברמוב

הוא הלך ברחוב, מחכה לאותו רגע שבוא הוא יחוסל, שוב.

הוא יודע שאחרי הרגע הזה, הרגע האחרון, הוא יעבור לעולם אחר.

הם מגיעים, והוא רואה למולו צללים, בכל מיני צורות וגדלים.

הוא מרגיש איך השלד שלו מבפנים מתחיל לזוז, כאילו התחושה שלו כבר לא משנה בשבילו.

הגלדים נפתחים.

הוא שומע קול עמוק שואל, זה הצעד האחרון שלך? האם כאן אתה רוצה להיעצר?

והוא עונה בקול רועד וקטן, כן.

הוא מרגיש את הטומאה עולה עליו, ונופל למרחק אינסופי של רגע, וצועד לעבר הקול.

הוא מרגיש את הצל רץ אליו, בתאווה של שנים.

הוא מרגיש את הגוף שלו נמחץ, את התודעה שלו דועכת, וזהו זה.

הכל כבר שחור. הוא כבר לא כאן. הוא מרגיש שאין לו גוף. הוא מרגיש שאין לו נשמה.

הוא צל בעצמו.

הוא מרגיש את העצב, הכעס והאדישות.

הוא מרגיש את הטעם לא לנסות.

הוא מרגיש שהוא לא הוא.

אולי לא היה כדי לנסות את ההתחלה בלי לראות את הסוף.

היה עליו מעטה, הוא חשב, אבל כבר אין דרך לאחור.

הוא ממשיך להישאב לתוך הצל, ומאבד את ילדותו. אין כל טעם לנסות דבר חדש.

הוא ממשיך ונשאב לתוך הצל, ומאבד את נעוריו. אין כל טעם באהבה.

הוא מרגיש אותו בצורתו החדשה, ומאבד את בגרותו. אין טעם לעזור לאף אחד אחר.

הוא עכשיו הבוס, הוא עכשיו המאסטר של כל אלה שעינו אותו בחייו. הוא עכשיו מי שיבוא ויפיל אותם מכס החיים המתועב,

ויגרום להם להבין שהחיים זה דבר אחד. סבל.

הגדולים שולטים בקטנים, הם כולם יותר טובים, בכל צורה שהיא.

בוא מלחשש לעצמו כמה מילים, וממשיך להתקדם. העולם נובל לרגליו.

אהבה נעלמת, אדישות מופיעה, ופתאום גם האנושות-חזקה יותר מאי פעם מופיעה מולו.

את הסבל שהוא סבל הוא רואה בכל אחד. הוא מבין שהוא לא היה מיוחד.

כולם סובלים מידי פעם. יום יום הם נכנעים לצללים שבהם, ויום יום העולם זוכר.

והעולם עונה.

לבבות נשברים, אנשים חולים, שנאה מתפשטת,

חבויה

או גלויה.

הוא מבין שאין בו כל יחוד. הכוח שלו הוא לא כוח. הוא חולשה של כניעה.

הוא הזה שנכנע וירד מהכול, ולא סבל יותר מאף אחד.

הוא הזה שניסה לקבל כוח כדי לנקום, וקיבל חולשה כדי לדכא.

הוא האחד שהוא לא חשב שהוא יהיה.

עכשיו, הוא באמת

צל.

מועמד לתחרות הסיפור הקצרצר / יוגב שכטר

"בין אם נמות ובין אם נחיה, השאר יהיו חופשיים" אמר קורט מנהיג המחתרת רגע לפני הקרב המכריע שבסיומו הפסידו. אלה היו מילותיו האחרונות...

אדם / מאת איבי סידי

אדם יכול לחיות בלי אהבה,

אדם יכול לחיות עם חלל שלא מיועד להתמלא

אדם יכול לחיות בציפייה, לתקופה ארוכה .

אדם יכול לחיות בהדחקה

אדם יכול להתחנך לנוקשות ולחוסר רגישות,

אדם יכול לחשוב שאף פעם לא יביא לטוב

אדם יכול לדמיין שהוא נזכר במקומות הרחוקים עליהם שמע,

אדם יכול בלי אהבה ,

אדם יכול בלי לאהוב

אדם יכול לבד,

ילמד לשמור דברים לעצמו ולא לחלוק עם אף אחד

אדם ילמד לכבד לפי הגדרות אחרים

אדם יצא מתוסכל ,כי לא מבין הוא על מה הם בכלל מדברים .

ושוב חוזר הוא לחפש עצמו בין השורות של אותם השירים .

אדם יכול לחיות בלי אהבה ,

ולא משנה לו עד כמה ממנו היא רחוקה או קרובה

הוא מצליח לבדו ובטוח שלא צריך אף אחד .

כי אחריות הוא לא יודע, על תלות לא שומע

ורגישות הוא כבר לא ילמד .

ואלוהים אמר לאדם באותו יום במצב רוח טוב :

"כבד את אביך ואת אמך " , אבל שכח להגדיר לאדם מהו אותו הכבוד .

ואדם נותר מבולבל , כמו לא יודע מי להיות .

רק אם מישהו יצליח להגיע ולהסביר לו שעוד מעט הוא מתעורר,

ומתחיל לחיות .

הראל סקעת כותב למועדון מילה ומחשבה!

לפעמים

אנחנו מוצאים

את כותבי הרגשות הכי טובים שלנו

ולפעמים

כשאנחנו לא מפחדים

ומאפשרים לעצמנו לנסות

לעשות זאת בעצמנו

אנחנו מגלים שאת הלב שלנו

כנראה

אנחנו יודעים לכתוב הכי טוב..

I do not need your love, your compassion, nor your guidance.

I do not need you.

I didn't to begin with.

Know- I cannot forfeit this; however, I will not abandon you. I will make you see.

Make no mistakes; I have to do this for you, if not for myself;

You need me too, as I am the greatest part of you: The prodigy of your creations! 

Time has come and I will not stand these lies any more.

No longer shall I dwell in the dark. 

New days are coming.

Days that are true and just, and I would rather die unarmed than die as an angelic disciple at your serving. 

Oh, but no one could have predicted! 

I will prove you wrong, if only to show you the path of true righteousness, wisdom and light! 

I shall cut off these wings as a sacrifice; 

I shall burn myself on your conceited alter of corruption; 

I shall tongue the scraps and shattered remains of your once a magnificent kingdom into the bear flesh of my palate, tasting the unbearable disappointment of the father... 

I shall show you no mercy, as you have not shown me yours!

My conscience will not allow me to! 

Oh father, the sun is shining out of my hands as I beg to differ... 

Forever trust me,

Never to be trusted.

באמצע הענן / אדם אברמוב

באמצע של יער הוא עמד,

וראה את הצבעים מתערפלים מלפניו.

הוא ידע שזהו רגע של אי ההבנה שיפוג עוד מעט.

הוא המשיך ללכת על פני היער המעונן, וראה אותו באותה אדישות אפורה של פעם.

הוא המשיך ללכת על פני היער האינסופי, וראה בשנייה האחרונה שהייתה לו כדי להגיב ולדבר את הקצה שלו.

הוא המשיך כרוח או נשמה ללכת על פני היער המעונן הזה,שהראה אדישות אינסוף למטרתו הנעלה.

הוא ראה שהוא מגיע למקום שבשבילו הוא יצא, והרגיש שכבר אין שום מטרה לכל זה.

הוא המשיך ללכת-ונעצר-רגע מהדבר שאותו הוא כל כך רצה. בני אדם. הוא ראה אותם חיים את החיים שלהם,כל אחד עסוק בעצמו.

הוא ראה אותם זזים ועושים דברים שאותם הוא לא מבין,

הוא ראה אותם כרוח אוהבים ושונאים.

ולא הבין.

הוא לא הבין למה הם מחכים?

הם עושים את אותו הדבר על פני שנים.

אוהבים, שונאים, רוצים, לא רוצים, והכול בתבניות מובנות, ללא אדם אחד שניסה לכפות על הסביבה להשתנות.

הוא המשיך על פני אותו מישור, ונעצר כשראה מולו את הסוף. הוא עכשיו הבין למה הוא הלך, ואת מה הוא באמת חיפש. הוא חיפש את אותו חופש, את אותה ההנאה שישנה בכל רגע ורגע בחיים. אבל זה כבר מאוחר מידי.

הוא המשיך ללכת על פני היער, ולרגע אחד עלה על פניו חיוך. ואז הוא התפרע מצחוק. הוא הבין שאת מה שהכי רצה הוא כבר עבר. זה היה מולו, והוא לא הבין.

ובפעם האחרונה, והראשונה, באמת צעד לאנשהו. אבל עכשיו-זה היה לסופו.

קווים - אמנות ארכיאולוגית מקורית מימי התנ"ך

TDU186

כשיצא את עירו פגש בנמלה משוטטת.

שאל אותה: "לו נתקלת עתה בדוב נמלים, מה היית עושה?"

"כלום שבעולם איננו ירתיע אותי" השיבה.

"הו!" אמר.

"הו!" אמרה בחזרה. 

ועדיין יש את זה,

האין זאת?

מועמדת לתחרות הסיפור הקצרצר / נטע אופיר

לנצח היא תזכור את היום

בו הביטה במראה,

ואליה נשקפה אותה האחת,

כפי שאיש לא הצליח לראות מעולם.

מועמדת לתחרות הסיפור הקצרצר / שקד אורן

הוא הצליח לחזור אחורה בזמן ומנע את הטעות. זאת הייתה טעות נוראית!!!

מועמד לתחרות הסיפור הקצרצר / אדם אברמוב

ליד העץ של האיש המיוחד האחרון, הם לא ניסו להתרגל לייחוד. עם ההקרבה, הוא נשאב בצעקה.

עוברים / חנה תדהר

הכול כבר ארוז. שבועות של קדחתנות בלתי נלאית של מה לוקחים ממי ואיפה שמים ומה צריך ומה לא, אחרי שבועות של פרידה מחפצים, מנופים, מאנשים, משמיכות שנאגרו עבורה, ממגבות נדוניה ארוזות בניר משי דק במזוודות שהביאו את הרכוש המשפחתי שהותר להם להוציא מהארץ שהקיאה אותם מקרבה שנים רבות קודם לכן, אחרי כל זה, לילה קצר ללא שינה, בחוץ כבר אור ראשון אך חום הלילה עדיין תלוי על ענפי הפיקוסים הכבדים, המשאית והם בדרך הארוכה הכול כך מוכרת כשהים ניבט לשמאלם.

יש עוד חדווה, יש התרגשות, יש שמחת העשייה, הפרדה מהמקום אותו פחות אהבה, למקום החדש, הראשון המשותף להם.

המשאית מתפתלת ברחוב הצר שלא נועד לה, ערפילי בוקר תלויים על האורנים בחורשה שעל ההר, מעל העמק שמול המפרץ שמים כחולים וההרים הרחוקים ניבטים בחדות כחולה.  היא שועטת במורד המדרגות לבית שתמיד היה ביתה לא מאמינה כי באמת זו פרדה וכי יעברו ימים רבים עד שתגיע שנית לשביל הצר ולמדרגות המחורצות, לריח התאנה שבכניסה, להרדוף הלבן שפורח בדיוק עכשיו.

מאחוריה היא שומעת שאגת התפעלות של הסבלים המיוזעים – מי עוזב מקום כזה, זה שוויץ פה, זה שוויץ... ודמעות שנחנקו פורצות החוצה בצחוק כבד שיסתיר את הפחד שמקנן בה מזה ימים רבים.

והסבלים עם חבלים עבים ורצועות רחבות מוצלבות על גבם עולים ויורדים מעמיסים על גבם את מה שיהיה הבית שלהם.  

אבל זה הבית שלי... קודחת מחשבה אחת בלבד בראשה... זה הבית שלי... תמיד יהיה גם אם לא ירצו אותי כאן. זה הבית עם הריחות המיוחדים שלו,  של האורנים והתאנה, פריחת השסק וההרדוף, עם מה שהיה פעם גינת ירק זעירה,עם הצבעים המתחלפים עם החרוב שמעל, עם חוטי החשמל שזרזירים כבר לא יושבים עליו, עם שתי השקדיות שפורחות כשבא אביב... עם ריח האדמה הכבדה אחרי הגשם ועם פרחי הבר שכל שנה פורחים מחדש במקומות אותם רק היא מכירה ...

קול תרועה רמה מעיר אותה משרעפיה והדרך דרומה מתחילה ממש במקום שכה מגדיר אותה.  והים לימינם, והמשאית רועדת שועטת וכל מה שהיה פעם אסופה של דברים, ומלא חיים של אחרים, אנשים קרובים ושונים קורם בראשה עור וגידים של בית שאולי יהיה.  והדרך מתארכת ונהיית צהובה וחיוורת והריח שהיה בנחיריה של ים ואדמה כבדה בחום תחילת הקיץ מתחלף בריחו הדק של האדמה החדשה שכוח המשיכה כאילו לא פועל עליה, והאשלים המאובקים שבדרך.

הגענו. מכריז הנהג, ובמהירות שיא נפרקות התיבות ונערמות בחדר מול המרפסת שחוצה את הדירה לאורכה.

בית.  עוד לא בית. מקום.  עוד לא מקום.  ויש לה עוד ימים רבים לפניה, רבים מכפי שבכלל חשבה שיהיו.

אותי למחוק / אלה אסרף

אני אסיר תודה לך;

כלוא מאחורי סורגים שבראת

במיוחד בשבילי.

עם נוצות כנפייך אותי משכת

ומשחת

למלך

על כל כאביי.

שכחת ברפיון, שבתוך האובך

נשרת מזכרת לבנה בידי.

באותה פיסה ממך, אחזתי

וטבלתי

בדיו שחור.

כתבתי לך,

על הכתם שיצרת בי, שבולע קשתות צבעוניות

מרוסקות לשברים של אור.

מחיתי דמעה מהדף

ומחיתי על טף שנקטף

על ידי מלאך של קור.

הוספתי לחרוט על עצמי,

לקעקע משאלה:

אולי תחכי עוד שבריר של שנייה,

לפני שתסגרי עפעפיים

לפני שתשליכני למים

כאבן שאין לה הופכין?

כיהלום בתוך מי השופכין?

ועם רוגע צחור במבט

את תבטיחי לי שאהיה ציפור דרור,

ממש רגע כמעט

לפני שאפגע בתחתית הבור.

אבל את, את רק תפריחי לך יונים.

ואני עודי קטוע, תקוע

כרגלי השושנים.

אֵת הסנה הבוער שבי, עם כל סודותיי,

זרם המים ידאג כבר לשחוק.

עם רטט מגמגם בשפתיי

את תנדדי רחוק

ותפרצי בצחוק.

צריך להוציא את הטעם שלך

מחוץ לחוק.

הזמנה לתחרות הסיפור הקצרצר/ SMS - לכל תלמידי אשל הנשיא

מאת: Anon

פורטרט הקפיטל ;

כל כבשה עולם ומלואו

לרש הייתה אחת וחצי

כשזו נלקחה ממנו, טען לעוול

לקפיטל - שתיים בנות זהב באות-בכוח

כשהשיב אחת לבורא כלכל, טען לגזל

אמור מה רב מהמצוי ברשותך

והיווכח במה נמדדת דלותך

הצודק עוגן בערפל

שבעה חטאים / זאתי

שבעה חטאים:

לקוות (לזה)

לקבל (את זה)

להתחרט (על זה)

לרצות (יותר מזה)

לסגת (מזה)

לבכות (בגלל זה)

ולהתנחם ממזון עתיר קלוריות (שכזה)

פופוסוציותרפיותיקה / Anon

מצמידים לה אקדח לרקה;

"כרעי"

היא מצטנפת בין קירות הפינה;

"עיצמי"

היא תוחבת ידה בין ירכיה,

היא פושטת  עורה מעליה.  

די בעט ובכוונה תחילה

בכדי לאנסה,

להותירה אך שורה מעושה ומאוסה,

תנוח על משכבה בשלום

הכתיבה.

מאת ליאור גורביץ'

מאת: Anon

רקורסיה תודעתית מתסכלת; 

דבר, אל אלו שמדברים אליך,

שכנע, את שבאים אחריך,

הצרן, את שברצונך לראות,

הקא את עצמך לדעת.

לא כולם מוציאים מפלט.

הדג-נחש כותבים למועדון מילה ומחשבה

הכתיבה היא חיינו;
בכוחה להאיר ולהסתיר,
לנחם ולהזהיר,
לכער, לייפות,
להקפיא וגם לשנות,
הכל יש בה,
וכלום לא חסר בה,
ממליצים בחום.

ה"נ

יום בים / אנונימית

הצד האחר של שחרור שליט, מאת יאיר לפיד, 21.10 (7 ימים)

"רחובות ישראל מלאים באנשים שניצלו ממוות ואפילו אינם יודעים זאת,

ואנשים שנידונו למוות ועדיין לא יודעים זאת.

הראשונים הם אלה שלא נהרגו בפיגועים שלא היו בגלל שאלף מחבלים היו כלואים בבתי הסוהר

הישראליים. הם לא התפוצצו בקניון, לא נקלעו למארב ירי, לא התרסקו לרסיסים באוטובוס.

רבים-רבים מהם התרעמו בחמש השנים האחרונות על העיכובים בעסקת שליט, מבלי שידעו

שבזכות העיכוב הזה הם עדיין בחיים.

האחרים הם אלה שימותו בגלל שחרור אותם מחבלים. גם ביניהם יש רבים-רבים שתמכו בעסקה,

מבלי שיידעו שהם תומכים בעצם במותם"

מכור / אלה אסרף

פעימות לב,

דפיקות על דלת,

מרעידות תאים

וננעצות

בכל גרגיר של שקט.

זריקת הפתיחה

בולמת את המגור המונשם

עם כרית מתנפחת.

האוויר שלי תם.

"מרוב תערים

לא תראו להב,"

מבָזֵרת ליצנית את הבשורה.

היא מחשיכה לי פנים

וזורחת לקהל ברהב;

"האשליה על הממשות גברה!"

עיניי בורקות, מסונוורות

לאור הזרקורים.

ואליי מושלכות

כל קללות התיעוב של הזרים.

אני חי ונושם בספירה לאחור.

מעמיד פנים,

עד שיחליטו גם הם לנשור.

אני חי ומדמם,

בסקירה של כל חור.

מול הסכין הדק, מול הסכנה העבה,

אני אחוז דיבוק.

ומונה לי, בשלווה רגועה;

שלושה נקבים מקולקלים.

שני מזרקים משומשים.

ומכור אחד מחוק

בדיוק.

מאת אדם אברמוב

הגיע הלילה-אני אומר: "היי, הגיע הזמן להתחיל."

"אני עוקב אחריך ומוביל אותך, התחל לחשוב שחור, החושך שלי לא נעלם מהר"

"רחמים,  בבקשה! אני האחרון מהסוג שלי! תוכל למצוא קורבן אחר? מה אתה?"

"אני בורח מהאור, תיזהר. עוד מעט אני אעלם!"

"אתה לא מבחין בנזק שאתה גורם לנשמתי? אנא, אמור לי: מה אתה מנסה להשיג?"

"האם כל זה אמיתי? אני כבר לא יכול להבחין מי ממנו הוא האשליה,החלום. בבקשה, רחמים!"

"אני יכול לראות את הנזק שאני גורם לך, וזוהי נשמתי!  אחד מאיתנו יעלם בקרוב, על כול מקרה. אני לא מתכוון להפסיק!"

"אתה רוצה שאעלם, אבל רק התחלתי!"

"עוד אחד מאיתנו ייעלם, אני אגרום לגורל שלי להתקיים .כאב, וסבל!"

"בבקשה, עצור! מצא את כל אחד אחר! אני לא אחד שאליו נשלחת! תתעורר, או תעלם!"

"אני לא אפסיק.אני כאן ומקיים את הגורל שלי.אני אגרום לסיוטים הכי גרועים שלך להתקיים.בשבילך, אני נס שנישבר,שנקרע,שנמוג".

"אולי אני רק בראש שלך. אני לא מרגיש שאני אמיתי, אני לא מרגיש שאני באמת כזה. אבל האם אתה אמיתי? אתה חושב שאתה כזה? אתה יכול להרגיש את הנזק שאליו אתה גורם?!"

"הכאב, רק בתוך הראש שלך.הוא האויב הכי גדול של כול לוחם, המתחרה הכי גדול של כול אחד. הוא תוקף, ופוגע בך מבפנים."

"מה אתה בדיוק? מהי התחושה העתיקה בתוכי הי זו שנלחמת בי?"

"אני מה שאנשים אוהבים יותר מהחיים, מפחדים ממנו יותר מהפחד,חוששים ממנו יותר מוות,או סכסוך בן תמותה"

"אני מה שלגרוע ביותר יש, והטוב ביותר דורש: אנשים מכנים אותי רצון!"

"בבקשה, קח אותי איתך! אני רוצה להיעלם, אני רוצה להיות אחד מכם, עובד בן תמותה עבור הצרכים שלך!"

"לא, לא בשביל זה אתה כאן. אתה לא כאן כדי להתקדם. אתה נמצא כאן בשביל לסבול, ולהאכיל את מהותי בסבלך!"

וכאן נגמר הלילה. בחזרה לחיים הרגילים, שאני כול כך רוצה לדבוק בהם. בחזרה ל"אמיתי".

אבל עכשיו, הכול נמוג. זהו הזמן,שבו שני הצדדים שלי ילחמו, והחיצוני יהיה זה שיכריע. מי היה מאמין, כולם חושבים שאני רגיל. או שזאתי הנורמה?

זה הזמן לחזור, לעוד יום רגיל,שבו שני הצדדים שלי לא יכולים לקבל אחד את השני. האמת שמכוסה, שמסתתרת, אולי האפלה, מנסה להעלם ממחשבותיי, והנה! זהו הזמן.

"יום טוב אמא,יצאתי לבית הספר."