הו, אללי! אללי! בוכה נחמה בקול קינה.
הו, אללי! אללי! כל כך קשה להיות כינה!
כל היום רק מתרוצצת לי בסבך השערות,
כל שנייה שאני חיה בה קושרת בי צרות!
וחשבתי שסוף סוף מצאתי גבר לחיים,
בלי שיער, מלא קרחת – רק משטח חשוף נעים...
איך הייתי מחליקה עליו בשעות הצהריים,
מהמצח לקרקפת, עם חיוך על השפתיים,
וכששמש מסנוורת בי בחום הייתי מכה,
איך צללתי אל האוזן ונמנמתי בתוכה...
לא היו לו קשקשים ולא היו לי דאגות,
אף מסרק צמא לרצח לא ארב לי בלילות,
אף שמפו דליל מסריח לא שרף לי בעיניים,
וחייתי כמו חיית מחמד קטנה עם שש רגליים...
אבל הו, אללי! העולם אכזר אליי!
וכשטוב לי ונעים לי, הוא חוזר לצחוק עליי!
זה היה ביום שלישי, בדיוק לפני שבועיים,
התעוררתי לי בנחת מנמנום של צהריים,
לחצר בכיף יצאתי לי –
ומה אני רואה?
את הגבר הקירח שחובש עליי פאה!!!
לא, חשבתי, זה מוגזם! לא אתן לזה לקרות!!!
אך היה זה קרב אבוד שלי מול יער שערות.
אור השמש הקופחת נעלם בתוך שנייה
ובתוך האבדון הזה נשארתי בוכייה...
בוא לא נדבר אפילו על הטעם והצבע,
(שהאיש בחר לצבוע בכחול מזעזע!)
העניין הוא שחזרתי לשגרה האפורה,
שבו קרן שמש היא בגדר חוט השערה,
שמנוני וחלקלק לי, אין בכלל רצון לחיות,
ומאחורי כל שורש מחכות לי בעיות!
חסרה לי פעילות וכבר התחלתי להשמין,
ובגלל החשכה הזאת חסר לי ויטמין.
הו גורל נורא, גורל אכזר, הבט וראה אותי –
אם אשב פה רק עוד רגע אאבד את שפיותי!
אני כינה פורצת דרך, חזקה ואמיצה,
עתידי היה מזהיר עוד כשבקעתי מביצה!
כבר הוציאו עליי ספר, ובכל העיתונים,
כתבות עליי, נחמה – הטובה שבכינים!
מה עשיתי שגזלת את האושר מחיי?!
את הקרחת הקופחת והחיוך שעל שפתיי,
את המצח החלק ואת השמש החמה –
איך אוכל עוד בעולם הזה למצוא לי נחמה?!
הו, אללי! אללי! כל כך קשה להיות כינה!
כל היום רק מתרוצצת לי בסבך השערות,
כל שנייה שאני חיה בה קושרת בי צרות!
וחשבתי שסוף סוף מצאתי גבר לחיים,
בלי שיער, מלא קרחת – רק משטח חשוף נעים...
איך הייתי מחליקה עליו בשעות הצהריים,
מהמצח לקרקפת, עם חיוך על השפתיים,
וכששמש מסנוורת בי בחום הייתי מכה,
איך צללתי אל האוזן ונמנמתי בתוכה...
לא היו לו קשקשים ולא היו לי דאגות,
אף מסרק צמא לרצח לא ארב לי בלילות,
אף שמפו דליל מסריח לא שרף לי בעיניים,
וחייתי כמו חיית מחמד קטנה עם שש רגליים...
אבל הו, אללי! העולם אכזר אליי!
וכשטוב לי ונעים לי, הוא חוזר לצחוק עליי!
זה היה ביום שלישי, בדיוק לפני שבועיים,
התעוררתי לי בנחת מנמנום של צהריים,
לחצר בכיף יצאתי לי –
ומה אני רואה?
את הגבר הקירח שחובש עליי פאה!!!
לא, חשבתי, זה מוגזם! לא אתן לזה לקרות!!!
אך היה זה קרב אבוד שלי מול יער שערות.
אור השמש הקופחת נעלם בתוך שנייה
ובתוך האבדון הזה נשארתי בוכייה...
בוא לא נדבר אפילו על הטעם והצבע,
(שהאיש בחר לצבוע בכחול מזעזע!)
העניין הוא שחזרתי לשגרה האפורה,
שבו קרן שמש היא בגדר חוט השערה,
שמנוני וחלקלק לי, אין בכלל רצון לחיות,
ומאחורי כל שורש מחכות לי בעיות!
חסרה לי פעילות וכבר התחלתי להשמין,
ובגלל החשכה הזאת חסר לי ויטמין.
הו גורל נורא, גורל אכזר, הבט וראה אותי –
אם אשב פה רק עוד רגע אאבד את שפיותי!
אני כינה פורצת דרך, חזקה ואמיצה,
עתידי היה מזהיר עוד כשבקעתי מביצה!
כבר הוציאו עליי ספר, ובכל העיתונים,
כתבות עליי, נחמה – הטובה שבכינים!
מה עשיתי שגזלת את האושר מחיי?!
את הקרחת הקופחת והחיוך שעל שפתיי,
את המצח החלק ואת השמש החמה –
איך אוכל עוד בעולם הזה למצוא לי נחמה?!
