בלאדי מארי / איבי סידי

כמו בכל יום ,

בין שני לשני

נצא החוצה

ונעשן איזה מארי .

ננער את הבגדים

ונגיד שהכול בא אלינו טבעי.

איך הם לא מאמינים,

כמה אושר ושמחה !

איזה יופי,

איך גדלה לה אהבה .

נחשוב שזה מצחיק,

ונבכה אני, אתה

ונאמין ביחד טוב

איך שוב נשארת לבדה.

אני אטייח את הפנים,

כמו שאתה באמת אוהב ,

אבל יותר אוהב בזה לא להודות .

נצא לטייל, וכשישאלו, נאמר שהכול טבעי

ובפליאה הם יתרצו "ככה הם היום הבנים והבנות "

ובלילה בין שני לשני,

האחר יגרום לי להוריד מסכות,

להבין כמה בתמימות אני טועה,

ואיך מהקול שלו תבוא אלי הישועה,

ולא אחזור ללכת איתך,

ולמארי אגיד יפה שלום.

כי אתה כנראה פחות מהכי קצת,

ולי מגיע בטבעיות לחלום.

מפה ולשם / איזופולוס המגוחך

החצבים פרחו והיא
ירדה
במורד הגבעה

היא שרקה לשני כלביה
והרוח שרקה בשערה

כבשה לבנה פעתה
במרחק
על תל ירוק
שלבנים גדולות הזדקרו מתוכו
שרידים של היכל
שנעלם
ונשכח

אדומה היא השקיעה
אדום הוא שיערה
שחורים הם שני כלביה

ריח קר וכחול / חנה תדהר

במסדרונות הפתוחים של בית הספר אליו עברנו כשגדלנו מעט וכבר לא היינו ב"א' גנית" שהייתה מופרדת מהבניין של הגדולים, היו המון דלתות והמון מתלי מתכת מתחת למדף הבטון שמעליו, אם התרוממנו על קצות האצבעות, יכולנו לראות את המגרש בו שיחקו הגדולים בהפסקות ואת הפינה הרחוקה בה יכולנו לשחק "הטלה" , "חמור ארוך" ואפילו את השביל שמאוחר יותר נסלל, עליו דילגנו מעל ה"ארבע מקלות".  שם גם קפצנו על חבל ומצאנו שימוש לגומי שפילחנו מארגז כלי התפירה של אמא כדי שגם לנו יהיה "גומי" למשחק הקפיצה.

הדלתות האפורות העניקו לנו תחושה של חשיבות כי נפתחו לכיתות ענק בהן הצטופפו שולחנות העץ הוותיקים עם המדף הלא שימושי לילקוטים, עם חלונות גדולים שמהן נשקפו העצים שנטענו וחלקות ה"חקלאות" הכיתתיות. 

המסדרונות נראו לנו רחבים כי גם כשישבנו על הרצפה הקפואה בחורפים הארוכים והחשוכים ושיחקנו "חמש אבנים " או סתם החלקנו על המים שנטפו משכמיות הגומי הכחולות שהיו לכולנו, היה מקום לכולנו לעבור בהם בריצה לקול צלצול פעמון היד שסימן את תום ההפסקה.  הריח הרטוב חדר לכיתות הקרות מבעד לאותן דלתות ודבק בבטון שנצבע מדי קיץ בלבן.

הריח הלך אתנו ברחובות המוצפים שפתחי הביוב לא הצליחו לנקז מהם את מי הגשמים הרבים ונצמד גם לשכבות הסוודרים שנסרגו בעמל רב מדי סתיו ועבר רק כאשר יבשו להם הבגדים שהונחו על כסא מול תנורי הנפט שאמא הדליקה עבורנו ועבורם. 

רק אז כשהידיים הקפואות האדימו כמו כיפת הרשת של התנור עבר הריח הקר והכחול עם השכמיות שנתלו לייבוש למרפסת.    

ש ט ני // ל י ב י

       ו    מ    ת    ו    ק     ה    א    ו    ר

       ב   ב   ב   ו   א   ת     ה   נ   ה   ר

       ע   ם       ק  ר  ן        ש     מ     ש

דטרמיניזם / אביגיל פריד

השעה כבר שתיים וחצי וברדיו דיווחים.

הלוויינים שלהם בהחלט יכולים להעיד שיש עומס בכביש, אבל הם לא יכולים לשפוך אור על המיקום המסוים של מכונית מסוימת באותו עומס- לא רואים כביש ריק לפני המכונית וגם לא אחריה, וממוצע של מספר דקות שרירותי שתזמן מספר אנשים שרירותי לא עוזר לך בכלל כשאתה לחוץ בזמנים.

וגם החדשות האלה לא מי יודע מה מרגיעות, וגם השירים: פעם ב... מגיע שיר שאתה אוהב ובכל שאר הזמן זבל, ושיהיו לי בריאים עם העומס הזה, תראי מה השעה!

אל תדאג, לא יתחילו בלעדיך, היא מפהקת במושב לידו.

ברור שלא יתחילו בלעדי, אבל אני לא יכול לאחר להלוויה של עצמי, זה פשוט לא מנומס.

קוד של צללים / אדם אברמוב

הוא הלך ברחוב, מחכה לאותו רגע שבוא הוא יחוסל, שוב.

הוא יודע שאחרי הרגע הזה, הרגע האחרון, הוא יעבור לעולם אחר.

הם מגיעים, והוא רואה למולו צללים, בכל מיני צורות וגדלים.

הוא מרגיש איך השלד שלו מבפנים מתחיל לזוז, כאילו התחושה שלו כבר לא משנה בשבילו.

הגלדים נפתחים.

הוא שומע קול עמוק שואל, זה הצעד האחרון שלך? האם כאן אתה רוצה להיעצר?

והוא עונה בקול רועד וקטן, כן.

הוא מרגיש את הטומאה עולה עליו, ונופל למרחק אינסופי של רגע, וצועד לעבר הקול.

הוא מרגיש את הצל רץ אליו, בתאווה של שנים.

הוא מרגיש את הגוף שלו נמחץ, את התודעה שלו דועכת, וזהו זה.

הכל כבר שחור. הוא כבר לא כאן. הוא מרגיש שאין לו גוף. הוא מרגיש שאין לו נשמה.

הוא צל בעצמו.

הוא מרגיש את העצב, הכעס והאדישות.

הוא מרגיש את הטעם לא לנסות.

הוא מרגיש שהוא לא הוא.

אולי לא היה כדי לנסות את ההתחלה בלי לראות את הסוף.

היה עליו מעטה, הוא חשב, אבל כבר אין דרך לאחור.

הוא ממשיך להישאב לתוך הצל, ומאבד את ילדותו. אין כל טעם לנסות דבר חדש.

הוא ממשיך ונשאב לתוך הצל, ומאבד את נעוריו. אין כל טעם באהבה.

הוא מרגיש אותו בצורתו החדשה, ומאבד את בגרותו. אין טעם לעזור לאף אחד אחר.

הוא עכשיו הבוס, הוא עכשיו המאסטר של כל אלה שעינו אותו בחייו. הוא עכשיו מי שיבוא ויפיל אותם מכס החיים המתועב,

ויגרום להם להבין שהחיים זה דבר אחד. סבל.

הגדולים שולטים בקטנים, הם כולם יותר טובים, בכל צורה שהיא.

בוא מלחשש לעצמו כמה מילים, וממשיך להתקדם. העולם נובל לרגליו.

אהבה נעלמת, אדישות מופיעה, ופתאום גם האנושות-חזקה יותר מאי פעם מופיעה מולו.

את הסבל שהוא סבל הוא רואה בכל אחד. הוא מבין שהוא לא היה מיוחד.

כולם סובלים מידי פעם. יום יום הם נכנעים לצללים שבהם, ויום יום העולם זוכר.

והעולם עונה.

לבבות נשברים, אנשים חולים, שנאה מתפשטת,

חבויה

או גלויה.

הוא מבין שאין בו כל יחוד. הכוח שלו הוא לא כוח. הוא חולשה של כניעה.

הוא הזה שנכנע וירד מהכול, ולא סבל יותר מאף אחד.

הוא הזה שניסה לקבל כוח כדי לנקום, וקיבל חולשה כדי לדכא.

הוא האחד שהוא לא חשב שהוא יהיה.

עכשיו, הוא באמת

צל.

מועמד לתחרות הסיפור הקצרצר / יוגב שכטר

"בין אם נמות ובין אם נחיה, השאר יהיו חופשיים" אמר קורט מנהיג המחתרת רגע לפני הקרב המכריע שבסיומו הפסידו. אלה היו מילותיו האחרונות...

אדם / מאת איבי סידי

אדם יכול לחיות בלי אהבה,

אדם יכול לחיות עם חלל שלא מיועד להתמלא

אדם יכול לחיות בציפייה, לתקופה ארוכה .

אדם יכול לחיות בהדחקה

אדם יכול להתחנך לנוקשות ולחוסר רגישות,

אדם יכול לחשוב שאף פעם לא יביא לטוב

אדם יכול לדמיין שהוא נזכר במקומות הרחוקים עליהם שמע,

אדם יכול בלי אהבה ,

אדם יכול בלי לאהוב

אדם יכול לבד,

ילמד לשמור דברים לעצמו ולא לחלוק עם אף אחד

אדם ילמד לכבד לפי הגדרות אחרים

אדם יצא מתוסכל ,כי לא מבין הוא על מה הם בכלל מדברים .

ושוב חוזר הוא לחפש עצמו בין השורות של אותם השירים .

אדם יכול לחיות בלי אהבה ,

ולא משנה לו עד כמה ממנו היא רחוקה או קרובה

הוא מצליח לבדו ובטוח שלא צריך אף אחד .

כי אחריות הוא לא יודע, על תלות לא שומע

ורגישות הוא כבר לא ילמד .

ואלוהים אמר לאדם באותו יום במצב רוח טוב :

"כבד את אביך ואת אמך " , אבל שכח להגדיר לאדם מהו אותו הכבוד .

ואדם נותר מבולבל , כמו לא יודע מי להיות .

רק אם מישהו יצליח להגיע ולהסביר לו שעוד מעט הוא מתעורר,

ומתחיל לחיות .

הראל סקעת כותב למועדון מילה ומחשבה!

לפעמים

אנחנו מוצאים

את כותבי הרגשות הכי טובים שלנו

ולפעמים

כשאנחנו לא מפחדים

ומאפשרים לעצמנו לנסות

לעשות זאת בעצמנו

אנחנו מגלים שאת הלב שלנו

כנראה

אנחנו יודעים לכתוב הכי טוב..

I do not need your love, your compassion, nor your guidance.

I do not need you.

I didn't to begin with.

Know- I cannot forfeit this; however, I will not abandon you. I will make you see.

Make no mistakes; I have to do this for you, if not for myself;

You need me too, as I am the greatest part of you: The prodigy of your creations! 

Time has come and I will not stand these lies any more.

No longer shall I dwell in the dark. 

New days are coming.

Days that are true and just, and I would rather die unarmed than die as an angelic disciple at your serving. 

Oh, but no one could have predicted! 

I will prove you wrong, if only to show you the path of true righteousness, wisdom and light! 

I shall cut off these wings as a sacrifice; 

I shall burn myself on your conceited alter of corruption; 

I shall tongue the scraps and shattered remains of your once a magnificent kingdom into the bear flesh of my palate, tasting the unbearable disappointment of the father... 

I shall show you no mercy, as you have not shown me yours!

My conscience will not allow me to! 

Oh father, the sun is shining out of my hands as I beg to differ... 

Forever trust me,

Never to be trusted.

באמצע הענן / אדם אברמוב

באמצע של יער הוא עמד,

וראה את הצבעים מתערפלים מלפניו.

הוא ידע שזהו רגע של אי ההבנה שיפוג עוד מעט.

הוא המשיך ללכת על פני היער המעונן, וראה אותו באותה אדישות אפורה של פעם.

הוא המשיך ללכת על פני היער האינסופי, וראה בשנייה האחרונה שהייתה לו כדי להגיב ולדבר את הקצה שלו.

הוא המשיך כרוח או נשמה ללכת על פני היער המעונן הזה,שהראה אדישות אינסוף למטרתו הנעלה.

הוא ראה שהוא מגיע למקום שבשבילו הוא יצא, והרגיש שכבר אין שום מטרה לכל זה.

הוא המשיך ללכת-ונעצר-רגע מהדבר שאותו הוא כל כך רצה. בני אדם. הוא ראה אותם חיים את החיים שלהם,כל אחד עסוק בעצמו.

הוא ראה אותם זזים ועושים דברים שאותם הוא לא מבין,

הוא ראה אותם כרוח אוהבים ושונאים.

ולא הבין.

הוא לא הבין למה הם מחכים?

הם עושים את אותו הדבר על פני שנים.

אוהבים, שונאים, רוצים, לא רוצים, והכול בתבניות מובנות, ללא אדם אחד שניסה לכפות על הסביבה להשתנות.

הוא המשיך על פני אותו מישור, ונעצר כשראה מולו את הסוף. הוא עכשיו הבין למה הוא הלך, ואת מה הוא באמת חיפש. הוא חיפש את אותו חופש, את אותה ההנאה שישנה בכל רגע ורגע בחיים. אבל זה כבר מאוחר מידי.

הוא המשיך ללכת על פני היער, ולרגע אחד עלה על פניו חיוך. ואז הוא התפרע מצחוק. הוא הבין שאת מה שהכי רצה הוא כבר עבר. זה היה מולו, והוא לא הבין.

ובפעם האחרונה, והראשונה, באמת צעד לאנשהו. אבל עכשיו-זה היה לסופו.