מאת ענבר פריד

מאת לידור

הייתה לי מורה להיסטוריה בבית ספר היסודי שקראו לה דקר. היא שאלה אותנו את השאלה וכשכתבה על הלוח זה היה ברור: ה"ע". אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. הכוונה היא לעין.
לקח לי המון זמן להבין מה היא אמרה ואני חושב שעכשיו אני מבין. הדת היא דבר שנכפה על בן אדם בדרך כלל. הדת גורמת לבן אדם להאמין בדברים, אלהים או פסלים, לפעול על פי כללים, מצוות, וללכת בדרך מסוימת, דרך שלא פוגעת בדת. אפשר להגיד שהדת נותנת לפעמים לבן אדם הרגשה של ביטחון, של יעוד, של מימוש עצמי (עשייה דתית) וסוג של הגנה מפני "עולם החומר", הטכנולוגיה שמפחידה לפעמים, פיתויים ואולי התחרות והקצב המהיר שקיימים אצל הרבה אנשים.
מצד שני קיימת הדעת. הדעת לא נכפית. הדעת באה מהבן אדם עצמו. רק הבן אדם בעצמו יכול ללכת וללמוד, לראות. אף אחד לא יכול לעזור לי להבין דברים שאני צריך להבין בעצמי. הדעת נותנת אפשרות לבן אדם לבנות את עולמו בעצמו, בכוחותיו. ככל שמבינים יותר, ככל שיודעים יותר וככל שמסוגלים לעשות יותר מרגישים יותר בטוחים, יותר חזקים ולדעתי, יותר רצויים.
אם אני לא אלחם, אתמודד ואהיה מוכן להתמודדויות מסוגים שונים, מי יעשה את זה בשבילי? אף אחד. לא יהיה אף אחד שיגרום לי לקום בבוקר, לא יהיה אף אחד שיפתח לי דלתות וייתן לי ביטחון והרגשה טובה. רק אני יכול להשיג את הדברים האלו בעצמי, וזה דורש מלחמה, זה דורש ידע, הבנה והתמודדויות קשות.
האמת היא שהעולם הוא אכזר למי שנלחם בכוחות עצמו, אבל בגלל שאין לי על מי לסמוך אני מרגיש צורך לעשות את זה. קשה לי לסמוך אפילו על עצמי. אני לא יודע אם יהיה לי כוח לקום מחר בבוקר, אבל אני יודע שאני צריך ובגלל זה אני מנסה לעשות את זה גם אם זה מאוד קשה. אם אני לא אנסה איך אני אדע שאני יכול? איך אני אדע שיכולה להיות לי הרגשה טובה אחרי שאני אתאושש מהשינה? אני צריך לנסות.
אני מרגיש שאני זורק את עצמי ל"תוך המים" לפעמים כשאני עושה דברים שאני לא בטוח שיש לי את הכוח והמסוגלות בשבילם. למשל: אני הולך לשחק טניס גם כשאין לי מצב רוח וביטחון עצמי באותו רגע. אני עושה את זה כי אני יודע שזה יכול לעבור. אני יודע שאם אני לא אנסה להתגבר על זה באותו רגע זה לא יחלוף במהרה, זה אולי יחזור. אני יודע שאני לא אוהב את זה שיסתכלו עלי אבל אני אצטרך לקבל את זה.
הדת יכולה לתת סוג של מסכה לבן אדם. אני חושב שיש הרבה דתיים שמפחדים מהעולם החילוני כי הם רואים את הדברים הרעים שבו. אולי הם רואים דווקא את הכישלונות והחולשה של בני האדם שהחיים אכזבו אותם: את הסמים, הבטלה, חוסר החיוניות ואולי הבזבוז. פה מגיעה האמת שלי שצריך להיות חזקים בשביל לא להגיע למקומות לא טובים, בשביל להישאר על מסלול ברור פחות או יותר ובשביל להגיע להישגים כלשהם.
להישג אחד אני הגעתי: שבתי למסלול שהיה שלי: חזרתי ללמוד לפני שנה וגם אני סוף-סוף מרגיש שאני מממש את עצמי, את היכולות שלי. האמת היא שאני מפחד לסיים כמו ההורים שלי. אני רוצה חיים טובים יותר. אני לא חושב שאבא שלי מימש את היכולות שלו ואני רוצה ל"חפות" על כך, אני רוצה לתקן את מה שנראה לי שבור.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי "למה זה קורה דווקא לי?","למה איבדתי את הדרך שהייתה לי?", "למה החיים שלי כל כך לא ברורים לפעמים?" "למה קשה לי להגיע להחלטות?" , "למה אני מפחד?", "למה קשה לי כל כך להתאים את עצמי לחברה?" אני עדיין מנסה להבין ואחד הדברים שאני שומר בתוכי הוא שאסור לי להיכנע. לכולם לפעמים קשה ולפעמים כואב, אבל אלו החיים ואם אני לא אדע להתמודד לבד אני אספוג מכות קשות מאחרים, מהחיים. ספגתי הרבה בשביל להבין שאני צריך להיות עצמאי וחזק לעצמי. אני לא יכול לדעת עוד כמה קשיים יהיו לפני, אבל אני יכול להישאר חזק, וזה מה שאני מנסה לעשות כי אני יודע שזה שווה את זה, גם אם אני לא תמיד רואה את זה.
אולי הייתי צריך לפתוח את העיניים ולהבין שהעולם הוא לא מה שחשבתי שהוא. הוא לא קל כשאין לי על מי לסמוך. זה קשה לי לבנות את עצמי אבל אני עושה את זה גם אם זה קצת מאוחר. אני בן 18 אבל כל החיים לפני ואני יכול לעשות מהם כמעט מה שאני רוצה אם אני אתמיד ואלחם. אולי אלו מילים חזקות והמשמעות שלהם היא קושי, אבל אני מעדיף את הקושי הזה מאשר הבדידות, חוסר המימוש העצמי וההרגשות שנלוות לכך.
בעבר היו לי המון חברים, אבל פתאום קשה לי לדעת איך להתקרב לאנשים. זה נראה לי עכשיו מסובך יותר. אולי הייתי עיוור מלראות את הקושי שקיים גם בחיי חברה. אני לא רואה את ההורים שלי מתקשרים בצורה טובה עם אחרים, לפחות לא את אבא שלי, ואולי זה משהו שחסר אצלי במשפחה ובגלל זה קשה לי, אולי זה בגללם. זה ילדותי להאשים, אבל זה עוזר לי להבין.
המצב שלי הוא טוב אבל גם רע. אני לומד, אני מקבל ציונים טובים, אני מדבר ואני עושה, אבל מבפנים אני מרגיש שבור. אני לא מוצא את עצמי, אני לא יודע לאן אני שייך ואני מרגיש שהרבה דברים משתנים מסביבי וזה קשה לי, אבל אני רוצה שתדעו שאני ממשיך לנסות.
יש הרבה דברים שלא ידעתי בזמן הנכון ואני צריך לוותר עליהם.
יש הרבה אכזבות ורגעים קשים שאני זוכר וסוחב איתי.
המטרה שלי היא למנוע טעויות ואכזבות. אני רוצה לגלות יותר על העולם, אני רוצה לטעום מכמה שאוכל, אבל אני לא רוצה לבזבז, אני לא רוצה להרוס יותר.
אולי יש אלוהים שמכוון אותי לדרך הנכונה ואולי אני לא צריך לסמוך עליו, אלא על עצמי כי הוא לא היה פה כשהייתי למטה.

מאת נורית

ואין בי אמונה
או יופי
אין בי את מה שצריך בכדי
לגרום לכם לשמוע
אין בי את מה שנדרש בכדי
לגרום לכם לראות
יש בי מעט מאוד
אבל
המעט הזה הוא שלי
הוא לא שלכם
הוא לעולם לא יהיה
הוא שלי
שלי בלבד
ולכם
אין אפילו אותו

מאת דודי קוברסקי

כחול עמוק וצלול מציף את קהיר שטופת השמש. שיערה המסולסל והשחרחר מקיף אותה, מגן, כרעמת אריה גאוותן ויהיר שמביט על טרפו המשוטט. עיניה סורקות אחר תנועת האנשים השרירותית והחלשה ברחוב, כמה חסרי משמעות נראים לה בעודם פוסעים בתוואי חייהם הקודרים. ״עוד דקות מספר״, חשבה לעצמה, בזמן שהכרכרה החלה להגביר את קצבה לצלילי שוטים מצליפים. רשרוש מי הנהר נשמע מרחוק, מרגיע את חוסר השקט שהתחיל להצטבר בתוכה, כתוצאה מחום מלווה בזיעה קרירה שכל כך לא חיבבה. בריזה חמה מקבלת את פניהם במורד הנהר, ובליווי שני גברים חסונים הן מגיעות לחול הרך שבקצה הנהר. היא ממהרת לטבול את רגליה, לחוש בירידת טמפרטורת גופה שמצטנן בקצב מסחרר. היא נהנתה לצפות בתניני היאור משתכשכים במים על מנת לצנן עצמם, ממש כמוה. בעיקר נהנתה לראותם צדים דגים וחיות בר שלגמו ממי הנהר, אהבה את הטכניקה הקרה והרצחנית שניחנו בה: את השקט שלפני, רגע ההתקפה והדממה שלאחר מכן. לרגע מבטה הוסט מהחיה המרהיבה ועבר למים הקרירים, למקום בו דרכו רגליה. שם ראתה את דמותה מביטה בה, מנתחת את עיניה הקשות ורכות בו זמנית. ושם, למרגלות הנילוס, ביום בהיר ושטוף שמש, התמוטטה לראשונה הנסיכה מאז יצאה ברעש וששון לעולם חיוור זה.

מאת ליאור גורביץ'

תמיד אפשר לתקן / לידור

כשהייתי ילד קטן אחותי אמרה לי: "תמיד אפשר לתקן". אני מכוון את המשפט הזה לחיים שלי. החיים שלי נהגו להיות בלאגן. כשהגעתי לחטיבת ביניים, כיתה ז', הכל השתנה: הציונים, החברים, הרגשות ואני בעצמי. עבדתי קשה בשביל לחזור אל המסלול. אני עדיין עובד קשה עם עצמי. לפעמים אני צריך להילחם עם עצמי בשביל לקום בבוקר, לשנות את המחשבות.

קיבלתי תעודת הצטיינות במחצית. אני יודע שזה לא אומר הרבה אבל זה נותן לי קצת אמונה בעצמי, כי עבדתי קשה בשביל לשנות את ההרגלים שלי: אני מבלה יותר זמן בלימודים, אני מצייר ואני כותב. אני מאמין שאלו פעילויות בריאות, שההתאמצות שווה את זה. אני יודע שזה לא קל, אבל אני רוצה להיות רצוי, שאנשים ידעו מי אני באמת. אני רוצה שהחיים שלי ינצנצו. אני רוצה להיות מאושר, אני לא יפה כשאני עצוב. אני יודע שאני צריך לעבוד קשה בשביל זה, וזה לא תמיד יצליח. לפעמים יהיה קשה לראות את האור, ואני ארגיש רע עם עצמי, אבל אני יודע שיהיו זמנים טובים יותר.

החיים לא תמיד יפים, זה לא סרט, זה כואב לפעמים.

אני מנסה למצוא את עצמי, את המקום שלי, מה אני רוצה?, מה אני אוהב? זה לא פשוט. לפעמים זה מרגיש שזה נעשה קשה יותר ככל שאני מנסה, ואני מנסה לצאת מהחשכה.

אני בחרתי להילחם. אולי זו אשמתי שאני נפגע. לפעמים קורה שזה מרגיש שכל טעות קטנה יכולה לשבור אותי, או שאני מקווה שלא נולדתי בכלל, או שזה קשה בשבילי לנשום, או שאני רוצה פשוט לצרוח.

אני ממשיך לנסות לא לאבד תקווה. אני מאמין שזה יכול להשתפר, שזה יכול להפוך לקל יותר.

אולי אחרי הכל אני אצליח לתקן את החיים שלי, למלא אותם, לתקן את עצמי, לעשות את זה כמו שאני רוצה, יותר כמוני. לעשות את זה טוב יותר.

אני יודע שאני יכול ליפול. לא תמיד יהיה מי שירים אותי כשאני אפול, לא יהיה מי שיעזור לי למצוא את הדרך שלי. העולם אכזר. האמת כואבת. אני לא רוצה לשקר לעצמי או לאחרים.

אני יודע איך זה מרגיש לרצות למות, לרצות לשנות את עצמך כל כך ולהרגיש כלוא.

אני לא רוצה לסיים כמו ההורים שלי, אבל אני רוצה לעשות להם טוב. אני רוצה להרגיש טוב בגוף שלי, ושלא יהיה לי צורך להסתכל על אחרים או להשוות את עצמי אליהם. זה קשה לי, אבל אני יודע שזה תהליך...

אני בסך הכל רוצה להיות שלם עם עצמי, עם החיים שלי.

מאת effy

מאכזבת.
מאכזבת.
מאכזבת.
איזו מילה צורמת ,
מלאה במטען כל כך שלילי..
את מאכזבת .
מאוכזבים מ מ ך .
את מאוכזבת ממך,
וגם זאת אכזבה.
אין מה לומר,
זה פשוט -
מאכזבת.
אל תבכי יקירתי, הכל בסדר, צאי לרקוד ..
מאכזבת.

מאת אלה אסרף

אני לא מתגעגעת אלייך,
רק לחלל שמילאת בתוכי.
לצלילי קולך המזדקן
מרוב קמטים של צחוק,
למבט העירום והכן
מבשר תווים ששנים ניסיתי לצעוק.

תיארתי לעצמי

שאם אמחזר את הרגש
הזיהום לא יחנוק את שארית חיי.

אך הרגש התכלה בזריזות
חפוז כמו כתמים שחורים על השמש
ואף שוק חשמלי
אף סם רפואי
לא חידשו בו את פעימות הנפש.
נותר רק קו ישר של מוות,
מפמפם בתודעה,
מאיים להתנקש
בזיכרון אחרון של נגיעה.

מאת effy

A window.

A closed, locked window,

The room behind it

is exploding.

Love is filling all the corners,

hiding.

Thoughts are curled into balls

jumping around.

Passion is climbing all over the walls

like a spider's web,

fighting the scissors of morals, rules and shame

who are trying to stop it .

Honest happiness is running on the ceiling,

Darts of pain are flying from side to side.

Care is trying to cover the corners,

to defend the innocent love from the others.

Lastly, attraction is lying on the floor,

Hands on head, like in a war.

And that window,

It is cracking under the pressure,

It wants to open up,

But the key to its lock,

Even though already inside and ready to spin,

Will always be strong enough to stay still

and not make a move.

Because as the wind from outside can refresh the room,

so it might blow all that's in it ,

and leave nothing but dust

מאת יובל חביביאן

פרק ראשון: הילד החדש: בר.

 

זהו זה, היום הראשון של כיתה ח'. כולם מתרגשים לפגוש את כל החברים, אבל אני לא. נפגשתי עם כולם בחופש, לצערי פגשתי גם את אלה שלא כל כך רציתי לפגוש אבל אין ברירה, מסתדרים.

איך שנכנסתי לבניין של השכבה שלי ראיתי את שלי. שלי היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו החברות הכי טובות מהיסודי. מהיום הראשון של כיתה א', ומאז אנחנו בלתי ניתנות להפרדה.

שלי ישר רצה אלי וצעקה: "יולי! איך התגעגעתי אלייך!" היא נתנה לי חיבוק כל כך גדול שבקושי הצלחתי לנשום. דחפתי אותה קצת ואמרתי: "שלי נו באמת, היינו ביחד אתמול שלוש שעות בקניון ושעתיים בבית שלי. אין סיכוי שכבר התגעגעת אלי". שלי ישר הסתכלה עלי בפרצוף מוזר ושתינו התחלנו לצחוק.

התחלנו ללכת לכיוון הכיתה וכרגיל שלי הזכירה לי מה עשינו מהיום הראשון של החופש עד אתמול למקרה שהמורה תשאל. לא הקשבתי לה כל כך ואחרי זמן מה היא שמה לב אז היא שינתה את הנושא. היא התחילה לדבר על כל הילדים בשכבה ופתאום היא אמרה: "וואי ראית את הילד החדש?" , "איזה ילד חדש? לא ראיתי אף אחד חדש" אמרתי ישר. "את רואה את הילד שם, עם החולצה האדומה והג'ינס הכחול הבהיר?" שלי שאלה. עשיתי פרצוף מוזר, לא הבנתי על מי היא מדברת. ושלי כרגיל צועקת: "מה את עיוורת?! את לא רואה את זה שמדבר שם עם הבנים?!" היא הצביעה עליו. ראיתי שהוא שמע את שלי אז הסתובבתי מהר והתחלתי ללכת לכיוון השני. שלי התחילה לבוא אחרי רק כשהבינה חלקית מה קורה. ישר צעקתי עליה: "וואי שלי! הוא שמע שדיברנו עליו, יא סתומה!" שלי אמרה לי: "אופס.. סורי, אבל נכון שהוא חתיך?" "מה-זה חתיך!" אמרתי לה. שלי לא הבינה אם אני רצינית או שאני צינית אז היא שאלה: "באמת או בציניות?", "ברור שבאמת! הוא מושלם!", "כן, הוא באמת מושלם רק חבל שיש לו חברה". התאכזבתי קצת, ונדמה לי ששלי הבחינה. אחרי כמה דקות אמרתי:" לא נורא, הוא גם ככה לא ממש-ממש חתיך." שלי צחקה. נשמע צלצול ברקע וכולם התחילו ללכת לכיתות, אז גם שלי ואני התחלנו ללכת. הילד החדש כבר נעלם. הוא לא היה ליד הבנים כשעברנו במקום שבו עמד, בדרכנו לכיתה.

נכנסנו לכיתה. הכיתה הייתה מסודרת במעגל, וכמובן ששלי ואני ישבנו אחת ליד השנייה. אחרי כמה דקות המורה נכנסה והתחילה באיחולי שנה טובה ומוצלחת. לא ממש הקשבתי לה. הייתי עסוקה בלחשוב על הילד החדש עד ששלי ראתה שאני חולמת ודחפה אותי עם המרפק שלה. בדיוק אז המורה שאלה אותי: "יובל, מה עשית בחופש הגדול? בואי תספרי לנו קצת.", "אה..." גמגמתי. לא ידעתי מה לענות לה. למזלי מישהו נכנס באמצע. זה היה הילד החדש. המורה קיבלה אותו בברכה: "שלום, בר!". "סליחה על האיחור". הוא אמר וחייך את החיוך המושלם שלו. המורה גם חייכה ואמרה: "לא נורא, בדיוק התחלנו. בוא תיכנס. כולם סימנו לו שהוא יכול לשבת לידם. בעיקר הבנות. רציתי שהוא ישב לידי אבל לא סימנתי. הוא הסתכל לכל הכיוונים ובסוף הוא ראה שיש מקום פנוי לידי, אז הוא בא והתיישב. אני ושלי היינו בשוק. "מה הוא קרא את המחשבות שלי?" אמרתי לשלי. שלי צחקה ואמרה: "נראה לי שכן." שתינו צחקנו. הוא לפתע אמר: "היי, אני בר. אני חדש כאן ואת נראית לי נחמדה, אז חשבתי שתוכלי להכיר לי את המקום ואת הילדים.. מה את אומרת?" הייתי בשוק. לא ידעתי מה להגיד לו, שלי לחשה לי באוזן: "תסכימי! אולי ככה יתפתח משהו והוא ייפרד מהחברה שלו בשבילך". "אין מצב שהוא יעשה את זה, אבל סבבה, אני מוכנה לנסות". אמרתי לשלי וחזרתי לשיחה עם בר. אמרתי לו: "סבבה, תסתובב איתי בהפסקות ואני אכיר לך ילדים חדשים ואת המקום. טוב, אז נתחיל משלי. (הצבעתי עלייה). שלי היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו מספרות הכול אחת לשנייה. אנחנו לא נפרדות לרגע. וליד שלי יושב..." "לא עכשיו! אמרת בהפסקה, לא?" בר קטע אותי. באתי להחזיר לו תשובה תוקפנית אבל שלי עצרה אותי אז אמרתי לו: "בסדר, בהפסקה." וחזרתי להקשיב למורה. היא באה להגיד: "שתהייה לכולנו שנה טובה ומוצ..." הצלצול קטע אותה והתחילה הפסקה של 5 דקות. כולם יצאו מהכיתה. אני ושלי התחלנו להסתובב במסדרונות של שכבה ח' עם בר והכרנו לו חברים חדשים ואת המקום. אחרי כמה זמן שלי הלכה להביא משהו מהכיתה ואני ובר חיכינו לה. פתאום בר אמר: "בואי נצא מפה, אין מה לעשות כאן." הוא בא למשוך לי ביד כדי שנלך החוצה אבל עצרתי אותו ואמרתי: "חכה בר, מה עם שלי? היא לא אוהבת שעושים לה דברים כאלו", "נו מה אכפת לך, פעם אחת לא יקרה כלום." הוא אמר. לא הספקתי לעצור אותו והוא כבר אחז בידי ומשך אותי למחוץ השכבה שלנו. התחלנו ללכת לכיוון הספסלים שהיו פנויים והתיישבנו על אחד מהם. בר התחיל לשאול: "יולי, מה קורה?" התחלתי לענות לו: "הכול בס.." הצלצול קטע אותי ובר התעצבן ואמר: "נוו, מה נסגר עם הצלצולים האלה?!הם אוהבים לקטוע אותנו או מה?!" אמרתי לו: "אתה יודע, בר, זו לא אשמת הצלצולים, זו פשוט הפסקה של חמש דקות, ונגמר הזמן. בוא, עזוב, אל תתעצבן בגלל שטויות, יהיו לך השנה סיבות טובות יותר להתעצבן עליהן". שנינו צחקנו והלכנו לכיתה.

הכיתה הייתה כבר מסודרת בטורים ישרים לתחילת השיעור. ברור ששלי ואני ישבנו יחד באותו השולחן, אנחנו תמיד יושבות ביחד. אחרי כמה שניות בר נכנס לכיתה, ראה איפה אני יושבת ובלי לשאול פעמיים הוא בא והוסיף כיסא דווקא ביני לבין שלי. מכל המקומות בכיתה הוא היה חייב להידחף?! שלי ואני היינו בשוק ממנו (בפעם השנייה, אבל מי סופר?). הוא ראה את הפרצוף  ששתינו עשינו, אז הוא חייך אלי את החיוך הכובש שלו, שיכול להסיח את דעתה של כל בת ונרגעתי. הוא התחיל לשאול: "אז...יולי, מה את אוהבת לעשות?", "אני אוהבת לכתוב סיפורים ואני מעלה אותם לבלוג שאני מנהלת". אמרתי לו. וערן, שישב ממול, כרגיל מתערב בכל דבר ואמר: "עזוב אותך משטויות, הסיפורים האלו גם ככה לא מעניינים אף אחד. אל תכנס לתסבוכת הזו. היא תחפור לך על הסיפורים שלה בכל שנייה שתוכל". בר התעלם ואמר: "יולי, ספרי לי עוד, אני רוצה לדעת על מה הסיפורים שלך". הוא חייך שוב את החיוך המושלם שלו. חייכתי אליו בחזרה ואמרתי: "יש לי כל מיני סיפורים. על אהבה, על שנאה, על חברות טובה בין בנות שנהרסת בגלל בנים. וכמובן יש גם איזה סיפור או שניים על כל מיני דרקונים ומפלצות". המורה בדיוק נכנסה לכיתה. אמרתי לבר: "אני אתן לך את הכתובת של הבלוג שלי בהפסקה". בר הנהן בראשו והסתכל לכיוון המורה. אני הסתכלתי על שלי במבט מלא אושר ושמחה ממה שקרה עכשיו. אמרתי לה בלחש: "סוף סוף משהו מתעניין בסיפורים שלי" שלי צחקה מעט וחזרה להקשיב למורה. גם אני התחלתי להקשיב למורה. היא אמרה: "אני רוצה שכולכם תרשמו בבקשה ביומנים או במחברות את המערכת למחר. ולפני שאני אשכח, אני רוצה לחלק לכם בנוסף דפים לגבי שנת הלימודים, תתנו אותם בבקשה להורים". המורה התחילה לחלק את הדפים. "אני מכתיבה את המערכת של מחר, אז כולם להוציא עפרונות ולרשום: שעה 1-מדעים שעה 2-תנ"ך שעה 3-דמוקרטיה שעה 4-אנגלית ושעה 5-ערבית. זהו, מחר אתם מסיימים בשעה 13:00". הצלצול נשמע ברקע. מהר כתבתי לבר על דף את הכתובת של הבלוג שלי, זרקתי את הדף לכיוון בר ושלי משכה אותי לכיוון היציאה. הלכנו לאחד הספסלים שבשכבה שלנו. היו שם עוד כמה בנות שחיכו לנו. התחלנו להעלות כל מיני רעיונות למה נעשה אחר הצהריים. חלק מהבנות אמרו: "בואו נלך לקניון." שלי אמרה: "לא, יש חנות בביג שאני רוצה מאוד ללכת אליה. בואו נלך לביג פלייייז". הסכמנו כולנו למען שלי שנלך אחר הצהריים לחנות שהיא רוצה להיות בה. הבנות שמו לב שבר עומד מאחוריי והשתתקו. לא הבנתי מה קורה עד שהסתובבתי לאחור. בר אמר: "יולי, בואי נלך לסיבוב". הסתכלתי על הבנות בשאלה אם אני יכולה ללכת? שלי אמרה: "לכי, אנחנו נסתדר הפסקה אחת בלעדייך. נכון, בנות?" ,כן, ברור, לכי יולי". כל הבנות אמרו. הלכתי עם בר. סובבתי את הראש שלי לאחור ולחשתי: "תודה, אני חייבת לכן". הבנות צחקו מעט וחזרו לדבר ביניהן. אני ובר בינתיים יצאנו מהבניין. בר אמר: "יולי את רוצה......"

מאת לידור

קרה לכם פעם שהסתכלתם לבן אדם בעיניים והרגשתם מן המבט תחושה מוזרה? תחושה של התרגשות לא מובנת ורעידות לא רצוניות?

דבר כזה קרה לי לראשונה לפני פחות משבוע. זה אירוע שבחיים לא נתקלתי בו, זו תחושה שלא הייתה לי הרבה זמן, אם בכלל הייתה.
זו הייתה תחושה נפלאה ועם זאת מביכה, מהסיבה שמסביבי היו הרבה נערים ונערות שיכלו לראות אותי מתרגש בלי לדעת בדיוק למה.
אני לא דמיינתי את זה. זה לא היה חלום. זו הייתה המציאות, והמציאות הרגישה לי כמו חלום.
הרגשתי שזה הדבר שהייתי צריך באותו רגע. המבטים החולפים של הבן אדם המשיכו ואני חיכיתי לעוד, רק כדי להרגיש.
בכל פעם שהמבטים שלנו נתקלו הרגשתי תחושה "מגנטית". שאלתי את עצמי אם הוא מרגיש את זה גם. רציתי לדעת אם זה קורה רק לי.
ואני עדיין רוצה לדעת. אני שואל את עצמי אם זה דבר שקרה לעוד אנשים ואם זה קורה להם מדי יום.

את אותו האירוע לא שכחתי. המשכתי לחפש ואני ממשיך לחפש אחר מבטים של אנשים אקראיים.
עם כמה אנשים הצלחתי להרגיש תחושה טובה במבט בעיניים, אבל זה לא אותו דבר.

כשדיברתי על כך עם אחת המורות שמלמדות אותי היא הסבירה לי שלדעתה זה היה סוג של "מפגש נשמות" ושהיא חושבת שבמבט לעיניים אפשר "להיכנס" לתוך הנשמה של האדם.
אני לא יודע מה זה בדיוק אומר ומה זה בדיוק היה. אני לא יודע מה זו בדיוק הנשמה ואיך אפשר לזהות אותה.
הרי נשמה זה לא יד או רגל, זה משהו לא פיזי, לא ממשי. האם זאת הסיבה שהרגשתי סוג של ניתוק מהמציאות באותו הרגע? אני רציתי שזה ימשיך. לא רציתי לחזור להמשך היום, רציתי שהמבט המלוכד לא יפסק ובכל פעם שהוא הזיז את המבט לנער\ה אחר\ת חיכיתי שהוא יביט בי שוב.

המבט הזה והתחושה שנבעה ממנו ניצחה את כל הצרכים הבסיסיים כמו מזון או שינה. המבט הוא כל מה שהייתי צריך, ואני עדיין צריך אותו. הבן אדם נמצא באזור אחר והסיכויים שניפגש שוב לא ידועים לי. האם זה היה חד פעמי? האם אני לא אזכה להרגיש ככה שוב בחיי? האם זו נקראת "אהבה ממבט ראשון"? הרי איך זה הגיוני? אני נער. אני בן 18. אני נער והוא מבוגר, הוא בגיל 30 לפחות.

מה שזה לא היה, זה לא היה בשליטתי. אני לא חושב שהתאהבתי.
מה שזה לא היה, זה הרגיש טוב. זה נתן לי כוח לעבור את היום בצורה אופטימלית. זה היה משהו עמוק וזה אירוע שאני לוקח איתי להמשך הדרך כסוג של תקווה. תקווה לכך שאני יכול לחיות בצורה טובה יותר, ואולי כולנו, איכשהו. אולי צריך לדעת איך.

מאת תומר פישר

רחובות מתמלאים באבק זהוב
אני עובר כביש ועוד כביש והרחוב מסרב להיגמר..
אבל הפרפרים בבטן שלי מציפים,חיים וממלאים ליבי בתקוות

יכול להיות שאיחרתי,פספסתי, היססתי
לא רציתי מספיק .. ובטעות חזרתי לאותו מקום

רחובות נשטפים במבול הסוער

מחשבות מטפטפות לך לראש.. אולי העתיד עבורך לא ידוע
אבל לזמן יש חוקים משלו ואתה מנתב בדרכים ..
בין הטיפות מחפש קורת גג..

יכול להיות שאיחרתי, פספסתי, היססתי

לא רציתי מספיק .. ובטעות חזרתי לאותו מקום

חורף / Sole

מסתכלת דרך החלון בטיפות כדמעות הזכרונות
עוברים ימים ומנגינות , יחדיו עם העונות
נזכרת בך עם הצחוק והשיגעונות
ולמבט עיניך הגדולות שעכשיו כבר לא עונות

והשמיכה המחממת כחום גופך המלפף

זמן האהבה מהעבר עכשיו אותי עוטף
רגע הכאב בתוך שנייה כבר התנדף
אך נזכרתי .. שזהו רק רגע חולף  

והקור המצמרר כשאני לבד

ואיפה אתה יושב שם? מסתכל מהצד
יחד עם טיפות האושר, העצב כבר נאחד
לשם הגיע הרגע שלנו .. שכבר אבד

ברקים ורעמים מזכירים את הצעקות

העננים הרחוקים מזכירים את ידיך הרחוקות
אך להתעורר ליום עם שמש יזכיר כל יום מההתחלה?
שאותך אני השארתי לבד... עם אותה השאלה

שנה טובה!!!

רשימת בתי הספר ה"קרביים" - הנזק הגדול / דוד נחל

ושוב מגיע ינואר,

ושוב מתפרסמת הרשימה של בתי הספר הקרביים ביותר.

אותם בתי ספר בהם אחוז המתגייסים לקרבי הכי גבוה.

ושוב "נותנים בראש" תיכון מכבים רעות ותיכון בגין בראש העין.

ושוב הם מככבים בתמונות: הבנות הבלונדיניות היפות והאיכותיות ממכבים רעות, והבנים של.....

גילוי נאות- אשל הנשיא נמצא ברשימת 20 בתי הספר הקרביים, ואחוז המתגייסים עומד על 97%.

אבל כשנכנסים לתוך הנתונים מגלים מיהם באמת אותם בתי הספר המובילים- בית ספר בגין בראש העין שלומדים בו הילדים של צמרת צה"ל ובראשם הרמטכ"ל בני גנץ ובית ספר מכבים רעות שמכיל בתוכו את בני הישוב רעות שהוקם על ידי הצבא ומתגוררת בו צמרת הצבא. תסתכלו בתמונות ותבינו.....

הפרסומים הללו עושים נזק, נזק גדול.

הם מרחיבים את הפער.

לא לכולם יש את היכולת הכלכלית להתמודד במבחנים לקראת "הריאליטי" של יום הסיירות

לא לכולם יש את "הויטמינים" הסביבתיים.

ואם כבר מחליטים ורוצים לפרסם, אז בהוגנות.

צריך לפרסם גם את בתי הספר שלמרות הקשיים הצליחו להעלות את אחוז המתגייסים לצבא.

נתון מאוד מעניין שהצבא לא בוחר לפרסם הוא מהו אחוז המסיימים שירות צבאי מלא.

אני יודע על אחוז לא מבוטל של קרביים שנפלטים מהצבא, כי הכל או כלום. אם אני לא קרבי אני בבית.

ושוב יגיע ינואר 2014

ושוב אותן כתבות.