קווים - אמנות ארכיאולוגית מקורית מימי התנ"ך

TDU186

כשיצא את עירו פגש בנמלה משוטטת.

שאל אותה: "לו נתקלת עתה בדוב נמלים, מה היית עושה?"

"כלום שבעולם איננו ירתיע אותי" השיבה.

"הו!" אמר.

"הו!" אמרה בחזרה. 

ועדיין יש את זה,

האין זאת?

מועמדת לתחרות הסיפור הקצרצר / נטע אופיר

לנצח היא תזכור את היום

בו הביטה במראה,

ואליה נשקפה אותה האחת,

כפי שאיש לא הצליח לראות מעולם.

מועמדת לתחרות הסיפור הקצרצר / שקד אורן

הוא הצליח לחזור אחורה בזמן ומנע את הטעות. זאת הייתה טעות נוראית!!!

מועמד לתחרות הסיפור הקצרצר / אדם אברמוב

ליד העץ של האיש המיוחד האחרון, הם לא ניסו להתרגל לייחוד. עם ההקרבה, הוא נשאב בצעקה.

עוברים / חנה תדהר

הכול כבר ארוז. שבועות של קדחתנות בלתי נלאית של מה לוקחים ממי ואיפה שמים ומה צריך ומה לא, אחרי שבועות של פרידה מחפצים, מנופים, מאנשים, משמיכות שנאגרו עבורה, ממגבות נדוניה ארוזות בניר משי דק במזוודות שהביאו את הרכוש המשפחתי שהותר להם להוציא מהארץ שהקיאה אותם מקרבה שנים רבות קודם לכן, אחרי כל זה, לילה קצר ללא שינה, בחוץ כבר אור ראשון אך חום הלילה עדיין תלוי על ענפי הפיקוסים הכבדים, המשאית והם בדרך הארוכה הכול כך מוכרת כשהים ניבט לשמאלם.

יש עוד חדווה, יש התרגשות, יש שמחת העשייה, הפרדה מהמקום אותו פחות אהבה, למקום החדש, הראשון המשותף להם.

המשאית מתפתלת ברחוב הצר שלא נועד לה, ערפילי בוקר תלויים על האורנים בחורשה שעל ההר, מעל העמק שמול המפרץ שמים כחולים וההרים הרחוקים ניבטים בחדות כחולה.  היא שועטת במורד המדרגות לבית שתמיד היה ביתה לא מאמינה כי באמת זו פרדה וכי יעברו ימים רבים עד שתגיע שנית לשביל הצר ולמדרגות המחורצות, לריח התאנה שבכניסה, להרדוף הלבן שפורח בדיוק עכשיו.

מאחוריה היא שומעת שאגת התפעלות של הסבלים המיוזעים – מי עוזב מקום כזה, זה שוויץ פה, זה שוויץ... ודמעות שנחנקו פורצות החוצה בצחוק כבד שיסתיר את הפחד שמקנן בה מזה ימים רבים.

והסבלים עם חבלים עבים ורצועות רחבות מוצלבות על גבם עולים ויורדים מעמיסים על גבם את מה שיהיה הבית שלהם.  

אבל זה הבית שלי... קודחת מחשבה אחת בלבד בראשה... זה הבית שלי... תמיד יהיה גם אם לא ירצו אותי כאן. זה הבית עם הריחות המיוחדים שלו,  של האורנים והתאנה, פריחת השסק וההרדוף, עם מה שהיה פעם גינת ירק זעירה,עם הצבעים המתחלפים עם החרוב שמעל, עם חוטי החשמל שזרזירים כבר לא יושבים עליו, עם שתי השקדיות שפורחות כשבא אביב... עם ריח האדמה הכבדה אחרי הגשם ועם פרחי הבר שכל שנה פורחים מחדש במקומות אותם רק היא מכירה ...

קול תרועה רמה מעיר אותה משרעפיה והדרך דרומה מתחילה ממש במקום שכה מגדיר אותה.  והים לימינם, והמשאית רועדת שועטת וכל מה שהיה פעם אסופה של דברים, ומלא חיים של אחרים, אנשים קרובים ושונים קורם בראשה עור וגידים של בית שאולי יהיה.  והדרך מתארכת ונהיית צהובה וחיוורת והריח שהיה בנחיריה של ים ואדמה כבדה בחום תחילת הקיץ מתחלף בריחו הדק של האדמה החדשה שכוח המשיכה כאילו לא פועל עליה, והאשלים המאובקים שבדרך.

הגענו. מכריז הנהג, ובמהירות שיא נפרקות התיבות ונערמות בחדר מול המרפסת שחוצה את הדירה לאורכה.

בית.  עוד לא בית. מקום.  עוד לא מקום.  ויש לה עוד ימים רבים לפניה, רבים מכפי שבכלל חשבה שיהיו.

אותי למחוק / אלה אסרף

אני אסיר תודה לך;

כלוא מאחורי סורגים שבראת

במיוחד בשבילי.

עם נוצות כנפייך אותי משכת

ומשחת

למלך

על כל כאביי.

שכחת ברפיון, שבתוך האובך

נשרת מזכרת לבנה בידי.

באותה פיסה ממך, אחזתי

וטבלתי

בדיו שחור.

כתבתי לך,

על הכתם שיצרת בי, שבולע קשתות צבעוניות

מרוסקות לשברים של אור.

מחיתי דמעה מהדף

ומחיתי על טף שנקטף

על ידי מלאך של קור.

הוספתי לחרוט על עצמי,

לקעקע משאלה:

אולי תחכי עוד שבריר של שנייה,

לפני שתסגרי עפעפיים

לפני שתשליכני למים

כאבן שאין לה הופכין?

כיהלום בתוך מי השופכין?

ועם רוגע צחור במבט

את תבטיחי לי שאהיה ציפור דרור,

ממש רגע כמעט

לפני שאפגע בתחתית הבור.

אבל את, את רק תפריחי לך יונים.

ואני עודי קטוע, תקוע

כרגלי השושנים.

אֵת הסנה הבוער שבי, עם כל סודותיי,

זרם המים ידאג כבר לשחוק.

עם רטט מגמגם בשפתיי

את תנדדי רחוק

ותפרצי בצחוק.

צריך להוציא את הטעם שלך

מחוץ לחוק.

הזמנה לתחרות הסיפור הקצרצר/ SMS - לכל תלמידי אשל הנשיא

מאת: Anon

פורטרט הקפיטל ;

כל כבשה עולם ומלואו

לרש הייתה אחת וחצי

כשזו נלקחה ממנו, טען לעוול

לקפיטל - שתיים בנות זהב באות-בכוח

כשהשיב אחת לבורא כלכל, טען לגזל

אמור מה רב מהמצוי ברשותך

והיווכח במה נמדדת דלותך

הצודק עוגן בערפל

שבעה חטאים / זאתי

שבעה חטאים:

לקוות (לזה)

לקבל (את זה)

להתחרט (על זה)

לרצות (יותר מזה)

לסגת (מזה)

לבכות (בגלל זה)

ולהתנחם ממזון עתיר קלוריות (שכזה)

פופוסוציותרפיותיקה / Anon

מצמידים לה אקדח לרקה;

"כרעי"

היא מצטנפת בין קירות הפינה;

"עיצמי"

היא תוחבת ידה בין ירכיה,

היא פושטת  עורה מעליה.  

די בעט ובכוונה תחילה

בכדי לאנסה,

להותירה אך שורה מעושה ומאוסה,

תנוח על משכבה בשלום

הכתיבה.

מאת ליאור גורביץ'

מאת: Anon

רקורסיה תודעתית מתסכלת; 

דבר, אל אלו שמדברים אליך,

שכנע, את שבאים אחריך,

הצרן, את שברצונך לראות,

הקא את עצמך לדעת.

לא כולם מוציאים מפלט.

הדג-נחש כותבים למועדון מילה ומחשבה

הכתיבה היא חיינו;
בכוחה להאיר ולהסתיר,
לנחם ולהזהיר,
לכער, לייפות,
להקפיא וגם לשנות,
הכל יש בה,
וכלום לא חסר בה,
ממליצים בחום.

ה"נ