It's ridiculous, and amazing, and it's not about people in love, מאת Effy

He's mine.

He is my greatest-of-all JOsh.

Mine, all mine.

He's not all mine,

And that's only fair because

I'm not all his.

Of course he would.

Of course he should.

Of course i should.

Of course i would

not know.

Of course i'm happy.

Of course i can't be sad.

Of course it's better.

No, not of course.

But i am happy, with all honesty-

just need to get used to the obvious things.

I'm not stupid, and they are obvious, so why not?

I wouldn't call us birds.

Surely not bunnies.

Maybe bears..

Yeah, whatever- who cares, really?

 

We both care though, I know it.

But this is life now,

And I want it for him, and I want it for me.

You're my best teddy friend.

"I've missed you"

I've missed you too

"Where's your face?"

On my shoulders

"I love you"

Yes. I love you too.

Good morning.  

הכינה נחמה 2 - הקינה של נחמה / יעל עובדיה

הו, אללי! אללי! בוכה נחמה בקול קינה.
הו, אללי! אללי! כל כך קשה להיות כינה!
כל היום רק מתרוצצת לי בסבך השערות,
כל שנייה שאני חיה בה קושרת בי צרות!
וחשבתי שסוף סוף מצאתי גבר לחיים,
בלי שיער, מלא קרחת – רק משטח חשוף נעים...
איך הייתי מחליקה עליו בשעות הצהריים,
מהמצח לקרקפת, עם חיוך על השפתיים,
וכששמש מסנוורת בי בחום הייתי מכה,
איך צללתי אל האוזן ונמנמתי בתוכה...
לא היו לו קשקשים ולא היו לי דאגות,
אף מסרק צמא לרצח לא ארב לי בלילות,
אף שמפו דליל מסריח לא שרף לי בעיניים,
וחייתי כמו חיית מחמד קטנה עם שש רגליים...
 
אבל הו, אללי! העולם אכזר אליי!
וכשטוב לי ונעים לי, הוא חוזר לצחוק עליי!
זה היה ביום שלישי, בדיוק לפני שבועיים,
התעוררתי לי בנחת מנמנום של צהריים,
לחצר בכיף יצאתי לי –
ומה אני רואה?
את הגבר הקירח שחובש עליי פאה!!!
לא, חשבתי, זה מוגזם! לא אתן לזה לקרות!!!
אך היה זה קרב אבוד שלי מול יער שערות.
אור השמש הקופחת נעלם בתוך שנייה
ובתוך האבדון הזה נשארתי בוכייה...
בוא לא נדבר אפילו על הטעם והצבע,
(שהאיש בחר לצבוע בכחול מזעזע!)
העניין הוא שחזרתי לשגרה האפורה,
שבו קרן שמש היא בגדר חוט השערה,
שמנוני וחלקלק לי, אין בכלל רצון לחיות,
ומאחורי כל שורש מחכות לי בעיות!
חסרה לי פעילות וכבר התחלתי להשמין,
ובגלל החשכה הזאת חסר לי ויטמין.
הו גורל נורא, גורל אכזר, הבט וראה אותי –
אם אשב פה רק עוד רגע אאבד את שפיותי!
אני כינה פורצת דרך, חזקה ואמיצה,
עתידי היה מזהיר עוד כשבקעתי מביצה!
כבר הוציאו עליי ספר, ובכל העיתונים,
כתבות עליי, נחמה – הטובה שבכינים!
מה עשיתי שגזלת את האושר מחיי?!
את הקרחת הקופחת והחיוך שעל שפתיי,
את המצח החלק ואת השמש החמה –
איך אוכל עוד בעולם הזה למצוא לי נחמה?!

 

פרק ראשון / מאת אלמונית

פרק 1- POV אייבי - הפלרטטן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הנחתי את ידי על חזהו ,שערו השחור נח על עיניו . התקרבתי וחיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי . לא רציתי לעזוב , פחדתי מן הרגע הזה .

הוא פקח עין אחת והשגיח עליי ,חייכתי חיוך מזערי והוא נשק על מצחי .

"בוקר " אמרתי .

"בוקר " הוא ענה ולחץ את שפתיו על שפתיי .

הוא הסתובב והתיישב על קצה המיטה . חוליות בלטו בגבו , כה רזה הוא היה !

"אז מה התוכניות להיום?" התלוצצתי " להשתלט על העולם?"

"מצחיק" הוא ענה בלי להעיף לי מבט .

"לוקי ! התסכל עליי !" הפצרתי בו אך הוא המשיך לשבת שם . כל כך מרוחק הוא נראה לי כך .

קמתי ובאתי מאחוריו . חיבקתי אותו והרגשתי את גבו הקר , הוא תפס את כף ידי וקירבה אל פיו .

הוא נשק עלייה קלות .

"אני יוצא לפגוש את אחי. ניפגש מאוחר יותר " הוא אמר .

התלבשנו ויצאנו כל אחד לדרכו : אני כדי ללכת לגלריה שלי והוא... לחפש בעיות .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ישבתי בגלריה והסתכלתי על הדף החלק . הייתי מבואסת . ממה ? אם רק היה לי מושג ...

מישהו נכנס לגלריה . רצתי לכניסה וראיתי אותו , את תווי פניו המושלמים , שיער חום בהיר עד ג'ינג'י גלי שנופל על כתפיו , עיניים תכולות כים וחיוך ששווה מיליון דולר !

"שלום " הצלחתי לחלץ מפי היבש .

"היי" הוא ענה עם חיוך והסתכל לצדדיו ובחן את ציוריי " קוביית סוכר? " הוא גיחך

"אני אשמח!" צחקקתי ולקחתי אחת מידו " אני רק מקווה שאין בזה כלום " אמרתי לו ופרצנו בצחוק .

"מי צייר את כל אלה ? " הוא שאל .

"אני" עניתי והבנתי כמה שוויצרית נשמעתי באותה שנייה .

"יפה ... יפה " הוא ענה והמשיך לבחון את ציוריי .

"אני כאן בצד!" אמרתי לו והתיישבתי מול הדף הריק .

עברו שעה , שעתיים , שלוש והוא בשלו בוחן את ציוריי . בלי כל אזהרה הוא הסתובב והתיישב בכסא לידי.

"מה את מציירת ? " הוא שאל וחייך חצי חיוך ,

" אמממ אותך ? " שאלתי במבוכה .

"אבל אין כלום על הדף ! " הוא נשמע על סף צחוק " אני עד כדי כך יפה ?!" הוא שאל ופתח את פיו בתדהמה מזויפת .

התפוצצתי מצחוק וניראה שהוא קיבל את מבוקשו .

"לא! התכוונתי לשאול אם אני אוכל לצייר אותך ?" שאלתי באי נוחות .

"רק אם זה בעירום !" הוא קפץ וראיתי בעיניו שהוא מתכוון לזה .

"אייבי" אמרתי כבדרך אגב ,

"פיניק" הוא השיב .

העצבות עברה לה פתאום כך . הבעיות עם לוקי נשכחו . הכל היה נחמד פתאום .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"איך היה עם ת'ור ? " שאלתי את לוקי כשחזרתי לדירה הקטנה .

"נחמד " הוא ענה בלי להניד עפעף, הוא נשען על השיש ושתה קפה . הוא לבש חולצה צמודה . אהבתי את זה .

נעמדתי מולו והוא חיבק אותי , חיבוק חם וחזק , שמעתי את פעימות ליבו . נצרתי את הרגע הזה והתפללתי שלעולם הוא לא יעזוב אותי .

"קפה באמצע היום? זה קשור להשתלטות על העולם?" צחקתי למרות שפחדתי שהבדיחה כבר נמאסה עליו.

"כן ! איך גילית את מזימתי?" הוא צחק ונשק על שפתיי חלושות . הוא אסף אותי לזרועותיו ונישק אותי בתשוקה . אהבתי אותו כל כך !

"ת'ור רוצה שאני אחזור איתו הביתה ... " הוא אמר כשפניו צמודות לפניי " בגלל כל הקטע של 'אתה מאומץ',  הוא ואבא שלי רוצים לדבר איתי ... אבל אני לא רוצה לעזוב אותך ! " הוא חיבק אותי ומשך את פניי אל כתפו .

אך זה היה לאט מידי ראיתי את העצב בעיניו . לגלות שאתה מאומץ בגיל מאוחר זה לא קל ... אבל לחיות בלי הורים כל החיים ... זה עוד יותר לא קל ...

-----------------------------------------------------------------------------------------

קמתי למחרת בהרגשה טובה יחסית . קיוויתי שפיניק יבוא שוב לבקר אותי בגלריה. רק חיוכו היה גורם לי לחייך ( מה שקשה מאוד לעשות אלא אם כן אתה לוקי!)

ואכן הוא היה שם עם מעיל גשם אפור הוא עמד מחוץ לגלריה הנעולה .

"מה יש לך?!" צחקתי " למה אתה כאן ? קפוא בחוץ" אמרתי בדאגה בזמן שהתחפרתי במעילי בחיפוש אחר המפתחות.

"שכחתי לשאול... מתי את פותחת את הגלריה?" הוא צחק והצטרפתי אליו . אי אפשר היה לא לצחוק בזמן שהוא צחק ... צחוקו היה מתגלגל ונעים לאוזן וחיוכו עלה מאוזן לאוזן ושימח כל עובר אורח .

פתחתי את הגלריה והוא התיישב ליד השולחן שלי מול כן הציור "אז ההצעה לצייר אותי עדיין פתוחה?" הוא שאל בחיוך . הוא לא מפסיק לחייך.  הלוואי והייתי כמוהו !

"ברור ! רק תן לי להכין לעצמי קפה. רצתי הנה מהבית... רוצה גם ? " שאלתי בנימוס.

"כן! שניים סוכר ... קוביות!" הוא ענה , ציחקקתי ועברתי למטבח להכין לנו את הקפה . ראיתי בזווית עיני שהוא מחטט במחברת השרטוטים שלי .

"נהנה? " שאלתי בחוסר נימוס ובנימה מגעילה . הרגשתי רע עם עצמי .... אך מאיפה לו החוצפה לחטט בדבריי שלי ?! ועוד במחברת שלי ?! אין בה רק שרטוטים. היא כמו יומן קטן שבו כתובים כל כך הרבה דברים אישיים!

אימי קנתה לי אותה לפני שהיא ברחה ...

"או אני מצטער... " הוא ענה בצער , אבל לא צער של חרטה אלא צער של : נתפסתי " מי זה לוקי?" הוא שאל בפתאומיות .

"בן הזוג שלי " עניתי ורק אחרי שדיברתי הבנתי כמה ארס היה בקולי .

"או..." הוא ענה "השרטוטים שלך שלו יפים !" פיניק אמר בחיבה .

"תודה" עניתי בחמימות והבאתי לו את הקפה שלו "אף אחד לא ראה את השרטוטים האלה .. אפילו לא הוא ." עניתי בקרירות.

"אני מצטער אם חדרתי לפרטיות שלך " הוא ענה בצער אך הפעם צער של חרטה . משום מה כה הערכתי אותו על כך .

באותה שנייה לוקי התפרץ לגלריה כולו אדום , כנראה מריצה , ומעד מן הרצפה החלקה כשרץ לקראתי "דיוויד ... בית... חולים ..." הוא הצליח להוציא מפיו בין הנשימות הכבדות אך אני כבר יצאתי בריצה לבית החולים הקרוב והשארתי את הפלרטטן הסדרתי ההוא עם בן הזוג שלי בגלריה ... חכם!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דיוויד היה החבר הכי טוב שלי ! מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה חבר שלי . הוא עבר איתי את הכל ! ועכשיו הוא בבית חולים . האידיוט הזה ... אוהב קטטות! רציתי להרוג אותו באותה שנייה .

"דוקטור? אתה חי ? " שאלתי כשהוא פתח לאט את עיניו .

"אכן כן, נערתי! אך האינפוזיה לא במקום" הוא ציחקק .

"דביל!" צעקתי. " הפחדת אותי !" המשכתי בטון אוהב וחיבקתי אותו .

"אני מצטער" הוא לחש לאוזני ועטף אותי עם ידיו המלאות בשטפי דם ושריטות.

הכינוי "הדוקטור" דבק בו ממזמן... גם כשהיינו קטנים הוא אהב קטטות .. קטע שלו . הוא תמיד נשלח בסוף לבית חולים, תמיד כ"מנצח". לא הבנתי איך אפשר לקרוא לזה מנצח ... גם הוא וגם השני יצאו מזה מלאים בחבורות , חתכים , סימנים סגולים .. מה לא ? קראתי לו "הדוקטור" כי הוא נשלח כל כך הרבה פעמים לבתי חולים שידע מה לעשות בעצמו. לפעמים היה מעיר הערה לאחיות על עבודתן המרושלת.

"למה?" שאלתי בעיניים עצובות

"למה מה ? " הוא התנהג כמטומטם

"למה זה ? " המשכתי באותו הטון והצבעתי עליו , על האחיות , על החדר .

"הפעם הוא באמת התחיל!" הוא ענה בכעס

"כן כן ... הוא *תמיד* מתחיל ..." גילגלתי עיניים .

He better be right, that mad hatter / Effy

You're in front of a messed up table, where nothing's in place.

You don't know what's wrong or why,

But it is.

It's so distracting; you want to kick it again and again,

Until you lose all your energy.

So you just change it until you can finally move on.

And then you move, and you breathe.

Everything's better. Time passes.

Your mind is constantly occupied with food, with eating.

You can't wait for that moment when you lose yourself in it,

Can't wait to stuff yourself with all that junk.

You know it's coming, you don’t always fight it anymore.

You've stopped trying getting rid of it, you just try to keep things healthy.

You even learnt to like yourself, or at least to deny and live with the loath.

You believe you're much better, happier.

Well, you moved to other addictions.

It seemed ok, but then you had no control again.

You hate it, you like it. Either way, you do it.

Occasionally, you break, you cry, you scream.

Not as bad as it used to be, not as much for sure.

You've become strong.

You can keep going, but your way is full of day offs.

And then you go to sleep, too early or too late.

With a terrible feeling, or a wonderful one-

It doesn't matter, tomorrow's a new day.

Again, you fix your pillow till frustration, and that is it.

You fall asleep.

Thoughts:

*What am I talking about? Some people are starving in Africa.

* That, dad, is why I choose not to waste my time on math- source of stress that I do not like at all.  Also, that's why I sometimes was able to live in a mess for a while.

*My little sister is definitely one of the greatest things in my life.

*It's lonely, but you grow, and you learn, and you struggle, and you fight, and you dream and you live.

*this was the tiniest bit I could write now, but that's enough.  

Now look outside your window, I did- and it's a beautiful day.

מאת ענבר פריד

הראש כבר נרטב / אנונימי

בבקשה תרפיני מהר,
כי האחיזה שלך כבר חונקת.
נגד הרוח אני דוהר,
אבל את בפני רק יורקת.
 
מנסה לברוח מהאזיקים,
אבל לא רואה שום תקווה באופק.
מנסה לשחרר מהצוואר את הניבים,
כי הנוכחות שלך רק מעלה לי את הדופק.
 
מפלס את דרכי מהקולר הדוקר,
מקווה להחליף לקולר המגן,האחר,
שבו היוונים השתמשו על כלביהם,
כדי להגנם מלהפוך לטרפיהם
של הזאבים שרק מחפשים,
צוואר עם ורידים קצת בולטים.
 
אני שקוע במים עמוק,
אפילו הראש כבר מתחיל להיכנס,
נמשך יותר ויותר,מגיע רחוק,
רק האף נשאר בחוץ,פאקינג נס.
 
לקחת נשימה ואת הראש לטבול?
כי אין יותר מקשיב לקול.
כותב את הכל על חתיכת דף,
כי בוא נודה בזה נגמר המרדף.
 
לא צריך שום סמים מרגיעים,
או את הנשיקות שלך ואת החיבוקים,
לא צריך את הדאגות שלך לנפשי המעוותת,
כל מה שאני רוצה זה לקבל את השקט.

She's doing great, and that is great, and i'm great and she's great / מאת Effy

She. What is she?

Can anyone tell?

Neither science nor nature could solve it for me.

A woman so full

Of power and strength

Both inside and outside,

The best she can be.

Charms every new friend right away as they meet,

Her brains seem delightful and so does her meat.

No shame and no nothing, and yet- everything

One day she'll wake up to a loud alarm's ring.

To get to her place,

She has lost and she's earned,

All that's behind is now long ago burned.

She's living today- smiling, drinking and smoking

I honestly hope that she won't end up choking.

But that's it for now, there's nothing to do,

This poem's the last thing I'm giving to you.

מאת A.P

אמא תמיד אומרת לי לא לוותר.

לנסות ולנסות עד שאני מצליחה.

ואם לא מצליח לנסות שוב.

אני לא מבינה אותה, למה תמיד צריך לנצח?

למה אי אפשר לוותר כשקשה?

במילא זה לא הדבר הכי חשוב שיש.

מה עם הדרך, היא לא חשובה?

אבל היא אומרת שהתוצאה היא זאת שמשנה...

אבל אני לא כול כך אוהבת לנצח.

אני אוהבת את הדרך, אוהבת להנות.

אבל... אני חייבת לרצות אותה, היא אמא שלי!

ומה אם היא תתאכזב? מה יקרה אז?

אני לא אוהבת כשהיא מאוכזבת...

אני לא אוהבת להיות מאכזבת!

מאת בר לפידות

זיכרונות..

זיכרונות ממלאים את גופי.. את ראשי.. כל יומי עסוק בהם.. בזיכרונות.
מחזירים אותי אחרונה.. גורמים לי לחייך, לבכות, לכעוס.. לצחוק ולהיות מאושרת.
אז מה אם ממשיכים הלאה? וממשיכים בראש מורם..
לעולם אין לשכוח את אותם הימים.. שעזרו לנו, שעצרו אותנו.. שהקשו והקלו עלינו להמשיך הלאה ולעשות את כל הדרך הזאת עד היום.
על כל יום, טוב או רע.. צריך להודות. להסתכל אחורה, ולחייך.
זה יכול להיות קשה.. מעציב... יכולים להתגעגע.. אבל ככה זה.. וככה זה טוב J
צריך לזכור שהחיים לעולם לא עוצרים.. כל שנייה ושנייה הגלגל ממשיך להסתובב, אבל גם לזיכרונות יש זמן ומקום.
ועכשיו.. זה הזמן הנכון בשבילם.. בשביל הזיכרונות.. בשביל לשבת בשקט, עם עצמך.. לכמה דקות.. ולהיזכר בכל אותם הימים, הרגעים, האנשים, שהפכו אותנו למה שאנחנו היום J

שיר לפסח / יעל עובדיה

יושב אלוהים על ענן רך
מביט על ארץ ישראל -
על העם שכבר מתקופת התנ"ך
את מעשיו רק חירב וקילקל!
 
על העם שכתב והילל בספריו:
אלוהים הוא הקדוש והחשוב ביקום,
אפילו דינוזאור לא ייגבור עליו,
בלעדיו - חיינו לא שווים כלום!
אבל מה, לפעמים אין לזה שום ערך
וביבי הוא לא ממש שלמה המלך...
אולי עליי את ישראל לעזוב...
ולאן אלך...?
להודו!
הודו לאדוניי כי טוב!
 
הודו הודו לאדוניי כי טוב
הודו לאדוניי כי טוב!
מדוע לא בחר במלכת שבא,
אם הודו לאדוני כל כך טובה
ועכשיו כשפסח בא
אדוניי מרבה לחשוב
שאולי בחר בישראל בלי סיבה
והודו לאדוני כי טוב!!

עונת מעבר / עדן מויאל

הקדמה לסיפור בהמשכים / יובל חביביאן

הקדמה:

*** לפני שאתם מתחילים לקרוא- כאשר יש את הסימן הזה ~ זה אומר שאני מסבירה משהו מחוץ לסיפור. לרוב זה יהיה על הדמויות החדשות שמצטרפות. שיש שוב את הסימן ~ זה אומר שחוזרים לסיפור הרגיל. קריאה נעימה!***

הי, קוראים לי שיר. אני בת 15 וחצי בכיתה ט'5. אני גרה באילת מול הים. אתם בטח שואלים את עצמכם אם אני שם כל יום? אז כן, אני שם כמעט כל יום. זה המקום האהוב עלי ביותר. כשאני מסתכלת על הגלים הרגועים והשקטים של הים אני נרגעת. יש מין מקום כזה גבוה שרואים ממנו את כל הים, ואת הספינות עד לאופק הרחוק. זה המקום הקבוע שלי. אם אני נעלמת לאנשהו אז זה לשם. טוב מה אני מבלבלת לכם את המוח על הים? אני אספר לכם קצת על עצמי.

אז כמו שאמרתי אני בת 15 וחצי, בכיתה ט'5 ואני גרה באילת. יש לי שתי חברות הכי טובות, דנה וירדן. אנחנו החברות הכי טובות מגיל אפס, וכשאני אומרת מגיל אפס אני מתכוונת לזה. האמהות שלנו הן חברות טובות אז הן הפגישו בנינו מגיל מאוד מאוד קטן ומאז אנחנו בלתי נפרדות. לדנה יש שיער חום בהיר מתולתל וארוך והיא שחומה בעורה. יש לה עיניים חומות כהות מבריקות, ממש ממש יפות. לירדן גם יש שיער מתולתל וארוך אבל צבעו שחור. יש לה עיניים שחורות ועורה יחסית בהיר. לי יש שיער חלק וממש ממש ארוך. הוא מגיע כמעט עד לברכיי וצבעו בלונדיני. יש לי עיניים כחולות בוהקות כאלה יפות (בלי להשוויץ).

 אני לא כל כך מקובלת בבית ספר אבל יש לי חברים, אני לא מנודה, כן?! יש ילד אחד שאני מחבבת, אפילו אוהבת, וקוראים לו אריאל. יש לו שיער קצר בצבע חום ועיניים כחולות דומות לשלי אבל עם טיפה ירוק. אין לנו שום סיכוי ביחד. הוא לא יודע בכלל איך קוראים לי או מי אני בכלל. בשבילו אני סתם עוד ילדה שהוא לא יודע על קיומה, וחוץ מזה יש לו חברה, שהיא במקרה הילדה הכי מקובלת בבית ספר, ובמקרה היא גם שונאת אותי. קוראים לה שירה. אני לא יודעת למה היא שונאת אותי אבל מהרגע הראשון שהיא ראתה אותי היא התחילה לשנוא אותי. לשירה יש שיער קצר עד אמצע הגב כזה בצבע שחוק חזק. יש לה עיניים שחורות ועור בהיר. היא לא עוזבת לשנייה את אריאל כי היא "מפחדת" שמישהי תתחיל איתו. (עזבו אל תשאלו למה, זה סיפור יותר מדי ארוך!)

קצת על המשפחה שלי (וכל מיני כאלה)....

אז...לאמא שלי קוראים קים. יש לה שיער טיפה יותר ארוך מקרה וחלק. הוא בצבע שחור. היא מנהלת חברת איפור מאוד מצליחה בשם April .

לאבא שלי קוראים אלירן. יש לו שיער קצר ובהיר בהיר נוטה לבלונדיני לפעמים. ממנו קיבלתי את צבע שיערי וגם את העיניים כי יש לו עיניים כמו שלי. הוא עובד בחברת הייטק מצליחה ונפגש עם על מיני אמנים ויוצרים. אני לפעמים אוהבת שהוא עובד בעבודה הזו כי אני פוגשת כל מיני מפורסמים אבל זה לא תמיד כיף. אנחנו הרבה בכנסים, אירועים מיוחדים והשקות אז... אין לי כל כך הרבה זמן.

יש לי אח גדול בן 18 וקוראים לו רון. יש לו שיער קצר בצבע חום כהה ועיניים חומות יפות. יש לו חברה שקוראים לה ליהיא. לליהיא יש שיער חום בהיר ועניים חומות.

יש לנו בית גדול גדול עם 4 קומות. בקומה הראשונה זה המטבח, הסלון וחדר קולנוע פרטי (כן כן יש לנו חדר קולנוע פרטי). בקומה השנייה זה החדרים של כולם (שלי, של ההורים שלי ושל אח שלי) והמקלחת וכל זה... בקומה השלישית זה המשרד של אבא שלי וחדר העבודה של אמא שלי. והנה הגענו לקומה הרביעית...הקומה הכי כיפית!  בקומה הרביעית יש בריכה, ג'קוזי, חדר כושר, עוד בריכה אבל מחוממת ומין קפטריה כזו אבל בחינם.

זהו לבינתיים...אני אתחיל את הסיפור שלי...

טור אישי / דוד נחל

תתארו לכם עולם ללא בגרויות.
ביום שני הוא יושבע, שר החינוך החדש.
קוראים לו שי פירון, הרב שי פירון.
הוא היה מנהל ומורה ומכיר טוב את השטח.
יאיר לפיד, שר האוצר המיועד, לימד בשלוש שנים האחרונות
בתיכון נעמ"ת ביפו, לפיד לימד תקשורת ואזרחות.
לפיד ראה במו עיניו כיצד המערכת "נאכלת ונרקבת" בגלל הבגרויות.
לפיד החליט להילחם ולשנות. למשימה הוא גייס את שי פירון
יו"ר עמותת "הכל חינוך".
אז למה בכלל נולדו בחינות הבגרות, פשוט מאוד.
האוניברסיטאות לא מאמינות במורים שיעריכו את התלמידים והתלמידות
ולשם כך עושים מבחנים ארציים, מבחני בגרות.
האמת היא שהאוניברסיטאות לא מאמינות גם בבגרויות (כי חצי מהציון ניתן על ידי בתי הספר-ציון מגן)
אז המציאו את הפסיכומטרי.
800,000 ש"ח בשנה מוציא משרד החינוך על הרעה החולה שנקראת בגרויות.
התקציב כולל כתיבת מבחנים, בדיקה, מימון שומרים וכו- תעשיה
והמערכת משועבדת רק למטרה אחת- לעבור את הבגרויות.
ובשנתיים האחרונות הצטרפו המיקודיות, שבעזרתן אפשר ללמוד
בלי ללכת לביה"ס (צריך רק לתחמן את המנב"ס עם ההעדרויות)
וסוד גלוי הוא שמורים רבים מלמדים מהמיקודיות.
אז מה כן,
לבטל לאלתר את הבגרויות ולחזור ללמד בתיכון
ומי ירצה ללמוד אם אין בגרויות?
מורים טובים- הם שיגרמו לתלמידים ללמוד- גיוס מורים טובים
שיודעים ללמד ולא להגיש לבגרות.
ואז איך מתקבלים לאוניברסיטה,
כמו בהרבה מדינות בעולם, רק מי שמסיים את לימודי התיכון ועומד במטלות ביה"ס
יכול להתקבל לשנה ראשונה באוניברסיטה. ולשנה ב ימשיכו רק המתאימים והטובים.
ומי שלא ימשיך יקבל לימודי שנה באקדמיה.
שר החינוך היקר,
אל תוותר
מחזקים את ידיך
אל תוותר.

ארבה הגיע פסח בא / יעל עובדיה

משטרה שלום!
-שלום וברכה!
מדברת יוגבה!
כן, מה את צריכה?
ראיתי ארבה!
הרבה של מה?
ארבה! ארבה!
נו, מה את סתומה?!
הרבה של מה?!
של ארבה! של ארבה!
ממש מעל העיר!!
גברת, תנשמי ותנסי להסביר.
ראיתי ארבה,
אני נשבעת!
תקשיבי גברת,
את כנראה משוגעת.
אדוני, אני בהיסטריה,
נסה להבין –
יש כאן ארבה,
אתה לא תאמין!
בסדר, בסדר,
אני אשתדל לזרום!!
אני רושם לך דוח מצב,
אז.. אממ.. מה לרשום..?
תרשום –
      הרבה ארבה
       מעל שמי העיר
       ואם הוא ינחת
       דבר לא ישאיר!
       יאכל את הכל,
       כל עלה ומקל!
זה פתאום הגיע,
עוד קשה לעכל...
טוב, ו..
תוכלי לי לומר
כמה הרבה שם היה,
במספר?
היו שם הרבה....
שנייה, לא הבנתי –
הרבה הרבה??
כן, בגלל זה טלפנתי!!
תקשיבי גברת,
נמאס לי ודי!
נראה לי פשוט
את עובדת עליי!
הרבה... הרבה... ניסיתי לזרום,
אבל את קצת הוזה, אולי יש לך חום!
תסתדרי לבד,
את צריכה אשפוז!!!
עכשיו, תסלחי לי,
אני חייב לזוז.
למשטרת ישראל
 יש עבודה וחיים,
חוץ מלהקשיב
לדיווחים דימוניים.
קיבלתי קריאה
על חגבים בדרום,
אני חייב להגיע,
אז שלום!!
***ניתוק***