אני אוהבת להתבונן. כבר שנים אני נהנית לבלות את שעות הפנאי הרבות שלי בחצר האחורית. בבוקר- אני פשוט מפקירה את גופי לשמש העולה למולי בקרניה האדמדמות, ובשאר שעות היום נהנית מהרוח הנעימה, שבשעות הערב נעשית קרירה יחסית ומרעידה במקצת את גופי. אבל אני מודה שאפילו הרגשה זו מענגת אותי, אם לא קר מדי, כמובן. תמיד אהבתי גם לצפות בעננים בשמים המתחרים בציפורים הרבות שחולפות מעלי ולידי. אולי זה רק דמיוני הפורה, אבל נראה לי שהעננים ממהרים כל הזמן לאיזה מקום חשוב. איני יודעת היכן הוא המקום הזה, אבל ברור לי לפי כיוון התקדמותם שהוא נמצא מאחורי הגבעות הרחוקות. אותן גבעות שניתן לראות בימים בהירים מבעד לצמחיית החצר ומעל לגגות האדומים המפרידים ביני לבין המרחב הפתוח. ועוד דבר ראוי לציון משום שהוא מהנה אותי במיוחד- הם שני החתולים שלי- תולה חתולת האנגורה וצ'נדלר הפרסי, שמקפידים להגיע אלי ביללות מתפנקות מספר פעמים ביום ולהתחכך בי בהנאה גלויה. אני מודה שגם אני נהנית מרכות פרוותם ואם הם אינם מגזימים בהתחככותם ואינם תוקעים בי ציפורניים חדות המשאירות על גופי צלקות מכוערות, הרי שמגעם גורם לי לדגדוגים מענגים ולצמרמורות נעימות. שעות אני מתבוננת. מוקסמת מהפרחים הצבעוניים שהולכים ומכסים עם השנים חלקים יותר ויותר נרחבים מהגינה המתוקה שמתהווה מול עיניי, ומריחות היערה הנשענת ברישול מתנשא על עמודי הגדר, ומפיצה לכל עבר ענני בושם של פריחה לבנה וכתומה, כשחקנית תיאטרון מפורסמת בשמלתה הענוגה. לעיתים אני שומעת קולות רחוקים של אנשים, ובימים בהם הריאות טובה, אני אפילו מצליחה לראותם מרחוק- עטויי כובעי גרב ורעלות משונות, קוטפים במרץ בצלים, תפוחי אדמה ועוד צמחים שונים, כל דבר בעונתו. והעונות- הן החשובות מכל, אני מבחינה בהן, תלויה בהן, וגופי משתנה איתן משנה לשנה, כך שנים רבות. שנים רבות אני מתגוררת כאן. כמרבית שכניי, אפשר לומר שלא גרתי מעולם באף מקום אחר למעט תקופה קצרה, שלצערי כבר איני זוכרת כי הייתי מאד קטנה, ועוד לא עמדתי על דעתי. בכל זאת זכורים לי ריחות וקולות של מקום אחר ומראות נופים אחרים, אך זה היה באמת מזמן. למעשה אפשר אם כן לסכם ולומר שזה ביתי היחיד וברור שכך יהיה תמיד. בימים בהם אני מרוכזת במיוחד ולא מסתחררת מהיופי שסביבי, אני מנסה לחשב כמה זמן אני פה בעצם, ואם חישובי אינם מטעים אותי, דומני שאני חיה פה כבר עשרים שנה, מאז בנו את הבית האנשים הראשונים.
זכור לי שהאישה שלי היא שהביאה אותי לכאן. אני אפילו זוכרת שהרימה אותי בזרועותיה וליטפה אותי ברגישות . 'פה תגדלי' לחשה לי, 'זהו ביתך'.
בתחילה, כשעוד הייתי ממש קטנה, הם היו רק שניים וסביב הייתה עזובה גדולה. ככל שגדלתי והם התבגרו, מספרם עלה. קצת קשה לי לספור כי הם הולכים וחוזרים ונעים במרץ בלתי נדלה. למען האמת הם גם נראים די דומים, אך בכל אופן נדמה לי שיש שישה מהם: האישה שלי והאיש שלה, אותם כבר הזכרתי, וכן שלוש בנות ובן אחד קטן. כשהבת הראשונה הייתה קטנה היא אהבה לטפס עלי ולעמוד שעות כשהיא מתבוננת בעיניים חולמות ממש כמוני אל עבר הגבעות הרחוקות. לאחרונה היא איננה פה ורק לעיתים היא חוזרת, אך כבר אין לה זמן אלי, היא מאד עסוקה, הלוואי וידעתי במה. לגבי הבת השנייה, היא הנמרצת מכולם, אך אוהבת לשבת לידי בשעות אחר הצהריים, לרוב עם עוד מספר נערים ונערות בני גילה. לאחרונה הם החלו לעשן, דבר שמפחיד אותי עד אימה. מה יהיה אם יום אחד מישהו מהם לא יכבה את הסיגריה? הבן הקטן משחק שעות לידי, מביט בנמלים בחודשי הקיץ, וקופץ אל השלוליות שנוצרות ליד מקום עמדי בימי החורף. הוא נשען עלי לעיתים, אבל הוא כל כך עסוק בענייניו, שלולא היה נוח לו להשעין את אופניו לצידי, וודאי לא היה שם לב לקיומי. ויש עוד אחת. היא נראית כמו כולם, אבל אני יודעת שהיא אחרת. יש בה רגישות מיוחדת לעולם. היא רואה ושומעת דברים שאחרים לא מבחינים בהם. לעיתים היא באה לשבת לידי, במיוחד בתקופת האביב, ושתינו נהנות מהפריחה שסביב. היא תולה עלי אז זר חרציות ככתר, מקרבת אלי את אפה הקטן ואומרת לי במחשבותיה שמכל הריחות שסביב היא הכי אוהבת את הריח שלי. אני כל-כך גאה ושמחה כשהיא אומרת זאת, שלפעמים ממש קשה לי להמתין עד שיבוא האביב. אני מרגישה אז שליבה ממש יוצא אלי. היא מתבוננת בי זמן רב במבט שיש בו רגישות והבנה למי שאני. נפשי ממש קשורה בנפשה. לפעמים נראה לי שבניגוד לכולם היא גם היחידה שמבחינה באינטליגנציה שלי, ויודעת מי אני באמת. אולי בעולם אחר ובנסיבות אחרות יכולנו להיות חברות טובות. בכל-אופן, אין בכוונתי לשקוע בעצבות בגלל מה שיכול היה להיות.
אבל בעצם, עדיין לא הצגתי את עצמי. אני עץ תפוח, למעשה אני מוגדרת כך בשל פירותי המתוקים-חמצמצים. נדמה לי שמכנים אותם תפוחים מזן אלכסנדר. אך מעבר לכך שאני חושבת ש 'אלכסנדר' זה שם אצילי ומקסים, לא ממש משנה לי ההגדרה. נדמה לי שאצל האנשים יש לזה חשיבות רבה יותר. מה שלי חשוב, הוא לספר שלפני ארבע שנים קרה לי משהו מיוחד. מניסיון העבר שלי, כבר הייתי בטוחה שלכמותי לא צפוי לקרות שום דבר מעניין, למעט הדברים הרגילים- לבלוב, צמיחה, גדילה, רביה, פריה והשרת עלים בסתיו, דבר שתמיד מאד מעציב אותי עד שאני נזכרת שתמיד אחרי החורף יבוא אביב ואלבלב לי שוב. וכשכבר הייתי נתונה כולי באשליית הוודאות, שדבר לא יקרה לי ומה שכבר הכרתי צפוי לי עד יומי האחרון, קרה לי משהו מפעים, שאני בטוחה שמעטים כמוני זכו לו בימי חייהם .הדבר התחיל בכך שיום אחד הבחנתי שמשהו צמח ממש בסמוך אלי, שניים, או אולי שלושה סנטימטרים מהגזע הלבנבן שלי , שאם יורשה לי לומר, אני סבורה שהוא מהחטובים שיש, אם כי אציין ביושר שמעולם לא ראיתי עץ תפוח נוסף מלבדי. בכל אופן, הייתי משוכנעת בכך שמדובר בעוד גבעול של יבלית או איזו רגלת-הגינה, מסוג העשבים שסובבים אותי מדי פעם עד שבאה האישה שלי ומשתדלת להוציא אותם מן השורש. שמתי לב שהיא די אובססיבית לעניין הזה. שמעתי אותה ממלמלת לעצמה במחשבותיה שהיא מצטערת על אובדן חיים, אך אם הם יהיו שם, אני לא אשתה מספיק. אגב- דבר זה הוא כמובן לא אפשרי לחלוטין עם כל כמויות המים האינסופיות שהיא טורחת להתיז סביבי במרץ, כאילו מעולם לא הייתה בצורת בחלק זה של כדור-הארץ. בכל-אופן הצפוי מבחינתי היה שתוך מספר ימים גם הגידול החדש הזה ימצא את מקומו אחר כבוד בערמת העשבים השבועית. אלא שדבר אחר לגמרי קרה. היא באה כעבור יומיים שנית וראתה את אותו ציץ גבעול שוב שם. אפילו קראה לאיש שלה כדי שיחווה דעה. לא הצלחתי להבין אז מה הם עושים עניין מעוד איזה גבעול קטן, אם כי יש לציין שבאמת היה זה גבעול גבוה ועבה במיוחד. הם התלבטו יחד ארוכות ולבסוף החליטו להשאיר אותו שם לידי, איתי. אני כמובן התנגדתי, אבל אותי מי שואל?אולי לא ציינתי מספיק בבירור, הצמח החדש הזה גדל ממש בתוך הנוף שלי. הוא צמח כה קרוב אלי, שחשבתי בהתחלה שהוא אחד מגבעולי התפוח שלי, שלפעמים צומחים סביבי , ושגם אותם האישה מזדרזת להוציא כדי שיהיה לי אויר. אולי משום-כך הייתי ממש מופתעת מההחלטה והרגשתי קצת מאוימת. בכל זאת, כזו קרבה לא מוצאים אצלנו. אולי אצל בני דודינו השיחים, אבל אנחנו די אינדיבידואליסטים בדרך כלל וזקוקים למרחב שלנו. אז נראה לי שאפשר יהיה להבין אותי, אם אספר שבהתחלה ניסיתי את כל השיטות הצמחיות שהכרתי, על מנת להפטר ממנו. הצלתי עליו ככל שיכולתי, השתדלתי למנוע ממנו אור שמש, ושתיתי באדיקות כל טיפת מים שכיוונה האישה שלי לכיווני כדי שיחסרו לו מים. וכשזה לא עזר- השתדלתי להפריש כל מיני רעלים וחומרים ארומתיים בעלי ריח מסחרר, שיגרמו לו להתחרט על המיקום הלא-שגרתי שבחר לו. אבל עם הזמן החלטתי לחדול מכך, משתי סיבות. ראשית, בלאו-הכי שום דבר לא עזר והוא המשיך לטפס לו לגובה כאילו אני לא שם בכלל. שנית, למרות הכל- היה בו משהו מסקרן. הוא היה חזק ואמיץ, ועם כל מאמציי להפריע לו , השתדל כל הזמן להיות הכי ירוק והכי חיוני שיכול היה. לאט-לאט הגבעול שלו הפך להיות אדמדם ואז הוא כבר ממש כבש אותי. בשלב מסוים נראה לי שגם הוא החל לחוש בסקרנותי ביחס אליו, והבחנתי שגם הוא מתעניין בי. עם הזמן שמתי לב שהוא כורך את גבעולו סביב הגזע שלי. הוא ממש עשה סביבי סיבוב שלם, שנראה כטבעת על אצבעה של אישה. חשבתי בליבי שאם לא היה כל כך דקיק וחסר ישע, הייתי חוששת שהוא מנסה לחנוק אותי, אך בשלב זה הוא נראה בלתי מאיים לחלוטין. מעבר להבנה האינטואיטיבית שגם יחסו אלי היה יחס טוב וחיובי, חלחלה בי הכרה נוספת- אנחנו למעשה יחד פה לטוב או לרע. לא היה ברור לי אז כמה זמן ייתן הגורל לקשר יוצא הדופן הזה, אבל נהניתי ממנו. דומני שהבנתי אז שאני לא רוצה אחרת. ככל שגדל ולמדתי להכירו הוא הפך להיות חשוב ויקר לליבי. אהבתי את מגעו הצעיר על גזעי, אהבתי את השתרגות הטבעת שיצר סביבי שכמו הדגישה את חשיבותי בעיניו, ואהבתי במיוחד את העובדה שלאט-לאט הפך גבעולו לגזע איתן וחזק. כל-כך אהבתי, שהתעלמתי מהעובדה שהוא הולך ומתעבה, וכבר איננו קטן וודאי שאינו איזה עשב בן חלוף. הוא היה לעץ גדול, שבסוף השנה הראשונה נופו היה גבוה משלי ורחב משלי. אך למרות הסכנה המוחשית לקיומי, לא הצלחתי לחדול מלאהוב אותו. ענפיו התפרשו והסתרגו להם סביב ענפיי, ונופינו השתלבו זה בזה כאילו היינו עץ אחד. אני חושבת שבשלבים מסוימים שנינו חשנו שאנחנו ישות אחת.
פעם, באמצע הקיץ כשהייתי מלאה בתפוחים גדולים שקצת הקשו עלי את העמידה הממושכת, באה האישה שלי עם מישהו זר שלא הכרתי ושאלה בהצביעה אלינו, מה דעתו. האיש הבחין מיד שזה עץ תות. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעתי מיהו העץ הזה שהיה נתון בקרבה תמידית קצת מביכה עימדי. 'תותים מגיעים לגובה רב ביחס לתפוחים', אמר. לדבריו, זו הייתה טעות להשאיר אותנו יחד. 'היה עליך להעביר את העץ הצעיר למקום אחר כשהיה עדין שתיל', אמר לאישה שלי בפסקנות. האיש מנבא השחורות העלה חשש שגורלי נגזר. 'הנוף של עצי התות מאד רחב, וזה אומר שהוא יצל עליה, מערכת השורשים שלו תהיה הרבה יותר מסועפת משלה כיום, כך שהרבה מים לא יישארו לה, ובקיצור- אני לא צופה לה עוד זמן רב לחיות'. אמר והלך והשאיר את האישה שלי עומדת שם עוד זמן רב ומביטה בצער בנו, בעץ הכפול והמוזר שעמד מול עיניה, מלא בתפוחים ובעלים משני סוגים- משונני טרף וחלקי טרף. כל כך נעצבתי. לא רציתי לוותר על העץ שלי. אבל גם לא רציתי למות. ובכלל, בשלב הזה כבר לא ידעתי מי מאיתנו חשוב יותר לאישה שלי. אולי לאור המצב היא תעדיף פשוט להפטר ממני, התגנב לו הרהור קודר לליבי. אבל ידעתי גם אז שבכל מקרה- אף אחד משנינו כבר לא יוכל לחיות בלי השני. גם לא פיסית, כי שורשינו היו מחוברים עד לעומק שלושה מטרים בקרקע, וכל ניסיון לעקור אחד מאיתנו יביא את הקץ גם על רעהו, וגם לא נפשית, כי ידעתי שלא אוכל יותר לחיות בלי עץ התות שלי והוא , גם הוא לא יוכל לחיות בלי התפוח שלו. אותו יום היה יום מאד קשה עבורי. היה חם, ליבי כבד, וגם פירותי כבדו מאד והודיתי בליבי לתות הגדול על שהצל עלי במקצת. באופן שגם אני לא יכולה להסביר אותו לעצמי כעת, הרגשתי שגזעו של התות מתקרב אלי, וענפיו הגבירו את לחצם על ענפי, לחץ נעים, לא מאיים, מרגיע. מהחום הרב התחלתי כנראה להזות, דמיינתי את שנינו מצמיחים רגליים ורצים לנו הרחק, כשענפינו משולבים. משהו בנצנוץ עיניה של האישה שלי החזיר אותי למציאות. עיניה הטובות הרגיעו אותי. כשחידדתי את שמיעתי נדמה לי ששמעתי אותה אומרת בתוך ראשה- 'אבל אני אוהבת שהם ביחד. אני פשוט אוהבת שהם ביחד ונראה לי שהוא יידע לשמור עליה'. היא הייתה אופטימית והרגשתה הדביקה אותי. באותו רגע ידעתי שגם התות שלי מקשיב לה בקורת רוח. גם היא, כמונו ראתה בקשר המיוחד הזה סוג של נס ולא רצתה להפסיק את הנס הזה. 'כרגע הם ביחד וטוב להם', שמעתי אותה חושבת, בינות למחשבותיי, 'וחוץ מזה- אני לא יכולה כבר לוותר, לא עליה ולא עליו'.
היום התות שלי בן ארבע. אני קשורה בכל נימי נפשי לנפש הצעירה הזו שחולקת עימי אותה פיסת אדמה. הוא באמת גדול ממני בהרבה, והאישה שלי חושבת שמשעשע לראות איך פירותי צומחים לכל עבר, בעוד שהוא, מכוון מטרה שכמותו, עושה דרכו בהתמדה אל על. אף פעם לא הרגשתי מאוימת על ידו. להפך. הוא מצל עלי כשחם מדי, ומגן עלי מקור הלילה. לא יודעת מה יהיה. אולי באמת בואו אלי גזר את גורלי וסיכויי להאריך ימים קטנו מאד. אבל אולי הוא מאפשר לי לחיות חיים אחרים, חיים שעצים מעטים זוכים לחיותם. בכל אופן- אני יודעת שפרחיי לא היו אף פעם ריחניים כל-כך ותפוחיי מעולם לא היו רבים ומתוקים כל-כך. לפעמים כשאני משפילה מבט ורואה את גזעו האדמדם וגזעי הלבן כרוכים זה בזה, ואת ענפינו משולבים ביחד כישות אחת לנוכח העולם, לנוכח השמש הזורחת והעננים הממהרים, לנוכח החתולים המפונקים שלנו וקולות הפועלים בשדות המרוחקים, נדמה לי אז, שאני מאושרת.
