יום בים / אנונימית

הצד האחר של שחרור שליט, מאת יאיר לפיד, 21.10 (7 ימים)

"רחובות ישראל מלאים באנשים שניצלו ממוות ואפילו אינם יודעים זאת,

ואנשים שנידונו למוות ועדיין לא יודעים זאת.

הראשונים הם אלה שלא נהרגו בפיגועים שלא היו בגלל שאלף מחבלים היו כלואים בבתי הסוהר

הישראליים. הם לא התפוצצו בקניון, לא נקלעו למארב ירי, לא התרסקו לרסיסים באוטובוס.

רבים-רבים מהם התרעמו בחמש השנים האחרונות על העיכובים בעסקת שליט, מבלי שידעו

שבזכות העיכוב הזה הם עדיין בחיים.

האחרים הם אלה שימותו בגלל שחרור אותם מחבלים. גם ביניהם יש רבים-רבים שתמכו בעסקה,

מבלי שיידעו שהם תומכים בעצם במותם"

מכור / אלה אסרף

פעימות לב,

דפיקות על דלת,

מרעידות תאים

וננעצות

בכל גרגיר של שקט.

זריקת הפתיחה

בולמת את המגור המונשם

עם כרית מתנפחת.

האוויר שלי תם.

"מרוב תערים

לא תראו להב,"

מבָזֵרת ליצנית את הבשורה.

היא מחשיכה לי פנים

וזורחת לקהל ברהב;

"האשליה על הממשות גברה!"

עיניי בורקות, מסונוורות

לאור הזרקורים.

ואליי מושלכות

כל קללות התיעוב של הזרים.

אני חי ונושם בספירה לאחור.

מעמיד פנים,

עד שיחליטו גם הם לנשור.

אני חי ומדמם,

בסקירה של כל חור.

מול הסכין הדק, מול הסכנה העבה,

אני אחוז דיבוק.

ומונה לי, בשלווה רגועה;

שלושה נקבים מקולקלים.

שני מזרקים משומשים.

ומכור אחד מחוק

בדיוק.

מאת אדם אברמוב

הגיע הלילה-אני אומר: "היי, הגיע הזמן להתחיל."

"אני עוקב אחריך ומוביל אותך, התחל לחשוב שחור, החושך שלי לא נעלם מהר"

"רחמים,  בבקשה! אני האחרון מהסוג שלי! תוכל למצוא קורבן אחר? מה אתה?"

"אני בורח מהאור, תיזהר. עוד מעט אני אעלם!"

"אתה לא מבחין בנזק שאתה גורם לנשמתי? אנא, אמור לי: מה אתה מנסה להשיג?"

"האם כל זה אמיתי? אני כבר לא יכול להבחין מי ממנו הוא האשליה,החלום. בבקשה, רחמים!"

"אני יכול לראות את הנזק שאני גורם לך, וזוהי נשמתי!  אחד מאיתנו יעלם בקרוב, על כול מקרה. אני לא מתכוון להפסיק!"

"אתה רוצה שאעלם, אבל רק התחלתי!"

"עוד אחד מאיתנו ייעלם, אני אגרום לגורל שלי להתקיים .כאב, וסבל!"

"בבקשה, עצור! מצא את כל אחד אחר! אני לא אחד שאליו נשלחת! תתעורר, או תעלם!"

"אני לא אפסיק.אני כאן ומקיים את הגורל שלי.אני אגרום לסיוטים הכי גרועים שלך להתקיים.בשבילך, אני נס שנישבר,שנקרע,שנמוג".

"אולי אני רק בראש שלך. אני לא מרגיש שאני אמיתי, אני לא מרגיש שאני באמת כזה. אבל האם אתה אמיתי? אתה חושב שאתה כזה? אתה יכול להרגיש את הנזק שאליו אתה גורם?!"

"הכאב, רק בתוך הראש שלך.הוא האויב הכי גדול של כול לוחם, המתחרה הכי גדול של כול אחד. הוא תוקף, ופוגע בך מבפנים."

"מה אתה בדיוק? מהי התחושה העתיקה בתוכי הי זו שנלחמת בי?"

"אני מה שאנשים אוהבים יותר מהחיים, מפחדים ממנו יותר מהפחד,חוששים ממנו יותר מוות,או סכסוך בן תמותה"

"אני מה שלגרוע ביותר יש, והטוב ביותר דורש: אנשים מכנים אותי רצון!"

"בבקשה, קח אותי איתך! אני רוצה להיעלם, אני רוצה להיות אחד מכם, עובד בן תמותה עבור הצרכים שלך!"

"לא, לא בשביל זה אתה כאן. אתה לא כאן כדי להתקדם. אתה נמצא כאן בשביל לסבול, ולהאכיל את מהותי בסבלך!"

וכאן נגמר הלילה. בחזרה לחיים הרגילים, שאני כול כך רוצה לדבוק בהם. בחזרה ל"אמיתי".

אבל עכשיו, הכול נמוג. זהו הזמן,שבו שני הצדדים שלי ילחמו, והחיצוני יהיה זה שיכריע. מי היה מאמין, כולם חושבים שאני רגיל. או שזאתי הנורמה?

זה הזמן לחזור, לעוד יום רגיל,שבו שני הצדדים שלי לא יכולים לקבל אחד את השני. האמת שמכוסה, שמסתתרת, אולי האפלה, מנסה להעלם ממחשבותיי, והנה! זהו הזמן.

"יום טוב אמא,יצאתי לבית הספר."

ילדה פרומה / אלה אסרף - שיר בהשראת תמונה

ילדה פרומה

חוטי תיל שתולים אותַךְ מהלב

גורמים לך להיראות קדושה.

כשהשמש מאחורייך

מוכתמת בדם, ומחייכת- מפציעה.

החוטים בך חודרים ונוברים

כששפתייך מקולפות ומבקשות שמיכה.

והחוטים מסתבכים עמוק בין החטאים

שביקשת לשרוף בחשיכה.

ויש חוטים שקושרים אנשים

לשקרים ולבדים שאת תופרת.

כן, גם אותם עשו מחוטים.

מה את מיתממת?

ויש חוטים שקושרים לחיות,

ויש חוטים שעושים שטף דם.

אבל את, בובה, את לא כזאת.

את נידונה להיות קשורה לעולם.

חוטי התיל משתקפים בלבן של עינייך,

שעם הזמן התלכלך באפור.

הם חונקים כדורים קטנים של שינה

שקיווית שיוכלו להחזיר לך קצת אור.

החוטים מפוררים באיחור אירוני את הנשל

שמפיל אותך, שרוטה בין שורשים.

שקושר לך את הרגל

ומלקק פצעים מלוחים.

ויש חוטים שקושרים אנשים

לשקרים ולבדים שאת תופרת.

כן, גם אותם עשו מחוטים.

מה את מיתממת?

ויש חוטים שקושרים לחיות,

ויש חוטים שעושים שטף דם.

אבל את, בובה, את לא כזאת.

את נידונה להיות קשורה לעולם.

את מדממת ממחטים,

מחיוכים שאת פורמת.

מדקירות וחוטים חונקים

בשעת לילה מאוחרת.

ויש חוטים שקשרתי אלייך-

שאת, בובה, חלשה אל מולם.

את סוגרת ריסי פלסטיק

שלא ישתחררו לעולם.

ירחי היקר, שק דמעותיי / מאת אלה אסרף

אחד הדברים המתמיהים והערבים ביותר - שלאחר כל כך הרבה שנים עוד צרובים בזיכרוני - הוא הירח. אגדות רבות סופרו ונזרקו לתוך אוזניי. למשל, שהוא עשוי מגבינה שעכברים רעבים כרסמו בה, או שהוא גורם לאנשי זאב להיחשף.

לדמיון, כמו למעשיות, אין קצוות. לירח תמיד היה נופך קסום בעיני.

אני מסתכל על אמא, ואור הירח נשפך עליה בבת אחת, בעודה פותחת את החלון הרעוע לרווחה. היא אומרת שהיא אוהבת את הירח. אני אומר לאמא שאני פוחד לאבד אותה בגלל המלחמה, והיא ממלמלת חרישית שהיא תמיד תהיה איתי. ואז, דממה נוחתת מכוכב לא מוכר, ומפרידה בינינו בפעם הראשונה בחיי. אני חפץ לומר לה שאני עדיין מפחד, אך אני מרגיש כמו לשוני דבקה אל חיקי. אז אני מחבק את אמא חזק ועוצם את עיניי, ותוהה אם נוכל להמשיך את החיבוק, כי עם אמא אני מרגיש בטוח. הירח מחייך אליי במלואו ואני סוגר את ארובות עיניי באיטיות.

אמא מהדקת את החיבוק ואני מתאפק לא לבכות, כי אני כבר בן תשע ואני ילד גדול. אני עוצר את הדמעות ומקווה שהחיבוק לא יתנתק לעולם.

החיבוק התנתק בסופו של דבר, למקרה שתהיתם. אני בלוויה של אבא. כולם כאן לובשים שחור, משפילים ראשם, וממלמלים תפילות שאני כבר התייאשתי מלהבין. אבא מת לפני שבוע, עקב המלחמה. זה לא שאני סופר ימים, או משהו בסגנון. הסיבה היא שיום ההולדת של אחותי, ארבל, התקיים כשבוע לפני שבאו החיילים להודיע לנו על מותו של אבא.

אני עוד זוכר את עיניו של החייל העצוב, הדופק בדלת. הוא מראה לי, לאמא ולארבל פנים נבוכות, ומנסה לעטות מסכה של קשיחות - ללא הצלחה. ברגע שאמא פתחה את הדלת היא ידעה.

היא ידעה מה הולך לקרות, כמו הדרך שבה נע האוויר לפני שרכבת עצומת מימדים מגיחה אל תחנה אפורה. אמא אפילו השלימה את משפטו של החייל, שנקטע באמצע- משום שפחד מעוצמת הפגיעה באמא. היה קשה לשכוח את עיניו הבהירות, עיניים שנראו לי כעיני דוב תינוק.

החייל שעמד לידו היה לבן וחיוור. ניכר היה שישן מעט מאוד בשבועות האחרונים. עיניו היו ירוקות ונראו מסוכנות, כעיני נץ העט על טרפו. העיניים שלו מאוד סיקרנו אותי, אך חשתי שזה לא היה התזמון הנכון לאפשר לי לטבוע בהן. אלו היו עיניים רובוטיות, שלא הפילו משק הדמעות שלהן אפילו טיפה אחת.

כשהם הודיעו לי על מותו של אבא, לא היה לי אכפת במיוחד, אפילו לא בכיתי. כמעט. לא חשבתי על אבא כשהם אמרו לנו שהוא נפגע ממטען חבלה. לא חשבתי על אבא כשהם אמרו שהוא מת בגבורה. באמת שלא. אולי היה לי אכפת, אבל ממש קצת... בחיי!

אך עכשיו, אני נזכר איך חשבתי לאחר מכן, על החיילים המסכנים- עבודתם הינה קשה מנשוא. להודיע לאנשים חסרי אונים שאהוביהם לא ישובו? משימה אכזרית ובוודאי מקשה מאוד.

אמא אוחזת בידי בביטחון שאני יודע שאין לה, והיא מביטה בארון הקבורה המשעמם. אמא מוחה דמעותיה בממחטה תכולה. על הממחטה מצויר הכוכב האהוב עליה ביותר ביקום-  הירח, שספג את העצב שנזל מעיניה של אמא.

אני כבר בן שתיים עשרה. המלחמה הזו נמשכת כבר ארבע שנים, ואני כל כך רוצה שהיא תגיע לקיצה.

אמא, תוכלי לגייס את הירח שיעזור לנו להאיר, כדי למצוא את השלום?

לילה מקפיא. משב רוח חורפי צובט את העורף. צמרמורת עוברת בגבי, מציקה לי ומזכירה שאני צריך לסגור את החלון, אחרת אתקרר. לא איכפת לי מהצמרמורת הטיפשית, מה היא כבר מבינה בהתקררויות?

מפי נפלטת אנחה שקטה ואני מתבונן בשמיים. הירח השקוף מביט אליי, ואני תוהה אם זוהי פיסה אמיתית מגן עדן, כמו שאמא תמיד הייתה אומרת לי כשהייתי קטן ותמים. הירח היה כל כך שקוף- שכשהבטתי בו, הוא הזכיר לי מאוד את דמעותיה של אמא, באותו יום של לווית אבי.

אני בן חמש עשרה ואני לא אמור להיות תמים יותר, אבל אני רוצה לחזור לתקופה ההיא. אני רוצה למחוק מהזיכרון שלי את היום בו ראיתי את אמי משתכרת ומעשנת חפיסה שלמה של סיגריות, אחת אחרי השנייה. אני רוצה למחוק ממוחי את טבעות העשן שעטפו את שפתיה האדומות של אמא, ואני רוצה למחוק את החיוך המשוגע שלה, כשהיא אמרה שהגיון זה לחלשים.

אני רוצה למחוק את היום ההוא, כשהייתי בן עשר ויצאתי לחפש את חבריי, בשדה הקרב. אני רוצה להעלים את הזיכרון של גוויות האנוש, המפלצות שסירבו לשלום. אני רוצה להיפרד מהזיכרון של האנשים המאבדים מרוחם בעודם בחיים...

אני רוצה לשכוח את הלילה בו אמא השתגעה וחוסר האונים פעם בעורקיי. לרסק את הלילה בו היא אמרה לי, בהשפעת המשקה הזוהר קרוב לוודאי, שהירח בוגד בכולנו וגונב לנו דמעות בשביל עצמו בלבד. הייתי אז צעיר, ולא הבנתי שמשהו לא בסדר אצל אמא. לא ידעתי אז מה עליי לעשות - כשאמא השליכה את ידה בחוזקה על המראה, ושברה אותה. עמדתי דום, סערה בקרבי, כאשר אחד מן הרסיסים פצע את ידה של אמא, והיא החלה בוכה דמעות רבות - שצרבו לי בלב.

כל כך הרבה זמנים שברצוני למחוק, להשמיד, ולשכוח לתמיד.

הבוקר הזה חם, והדשא ירוק כמו שמעולם לא היה בעבר. השמיים לא בוכים בהלווייתה של אמא. השמש צוחקת אליי, וחודרת לתוכי עם קרניה המאירות. אני מתמלא געגועים לירח. מזג אוויר מוזר ללוויה, הלא כן? פרפר מתיישב על ארון העץ שאמא נחה בו, בשלווה נצחית. זהו פרפר כחול, וצבעו מזכיר את צבע השמיים שמחייכים אליי חיוך מעודד. בידי האחת אוחזת החברה שלי, מייבל. בידי השנייה אוחזת ארבל, אחותי הגדולה, שעזבה את הבית לפני הרבה זמן.

מייבל לובשת שמלה שחורה עם תחרה בשרווליה, ואני נזכר איך הורדתי את השרוולים מטה, מספר שעות לפני הלוויה הזו. אני נזכר בדרך בה היא חייכה אליי את החיוך הממיס שלה, ואני נזכר בחזה השופע שלה. אני נזכר בגוף העירום והבהיר שלה. היא מביטה אליי עכשיו עם עיניה האפורות-תכולות, שלפעמים אני מוצא בהן, למרבה הטירוף - להבה כתומה. אני מעלה בליבי שניסיתי לדבר איתה לא פעם על הירח, אך היא השתיקה אותי בנשיקה. היא הביאה דממה, בפגישה עם השפתיים האדומות שלה, שהזכירו את צבע שפתיה של אמי המנוחה.

ארבל הידקה את אחיזתה בידי כשהכומר אמר מילים יפות על אמא. היא ידעה שהוא מייפה את המילים, שלא יאמר כי אמא הייתה מטורפת – אלא שהיו לה "דמיון מפותח וחירות מחשבה". ארבל מכווצת שפתיים יבשות וסדוקות, שנרטבות אט אט מטיפות שקופות שנופלות מעיניה. משקפיה של ארבל נקיות מאי פעם, אך היא מנקה אותן ללא סיבה, מתוך הרגל של שנים. ארבל עדיין לא חושבת כי אני מבוגר מספיק כדי לדאוג לעצמי. אבל אני כבר בן 18 ויש לי חברה- איתה אני גר יחדיו, ואני שומר על עצמי טוב מאוד.

אני מביט בארון העץ שאמא שוכבת בו, ומסתכל על הפיות והירח החרוטים על הארון החום, מעטרים אותו כדי שלא ירגיש לבד. אני תוהה אם אמא מרוצה מהארון שלה. פייה יפהפייה עם עיניים חתוליות מלטפת את הירח ושניהם קורצים לי במסתוריות.

ירח יקר שלי; מהיום, אתה תפסיק להיות שק הדמעות השקוף שלי. וזו הבטחה.

ריבועי אור - מאת חנה תדהר

ריבועי אור

לעת ערב עלו קולות של משפחות מסבות לארוחה האחרונה של היום והצטרפו לריבועי האור החיוורים שהיו מוטלים על המדרכות או על צמרות העצים. כשנשאתי את עיני לעברם נראו בני הבית כסילואטות, בצבעים טבעיים.

הריבועים, זהים בגודלם איחדו את הקולות שעלו מהם אשר מפעם לפעם הופרעו בטונים גבוהים או לחישות צורמות. לעיתים גם נישאו צלילי מוזיקה שהביאו חלומות אחרים ועולמות שונים לרחוב השכונה ולשמים.  וכל ריבוע אור שבתוכו ישבה משפחה לארוחת הערב שלה היה עולם זהה כמעט גם כאשר הקולות שעלו ממנו היו בליל של מבטאים ושפות.  קרקוש הצלחות שקשוק המזלגות בצלחות, מזיגת מים, ריחות של חביתה ודמיון של גבינות בקופסא או ממרחים שונים, צבעים של סלט או סתם ירקות חתוכים בצלחת היו מתלווים ויוצרים תמונה של ארוחה על שעונית פלסטיק במטבח או בפינת האוכל הקטנה.

לבד, שעונה על מעקה המרפסת הפתוחה תהייתי על המתרחש בריבועי האור הרחוקים שקולותיהם לא הגיעו לאוזני.  בימי הקיץ התמונות היו ברורות אך תמיד ניגלה לי רק חלקה של התמונה שמוסגרה בחלון או טושטשה בוילון מתנפנף.  בערבי החורף, תריסי העץ המוגפים חלקית עוותו את המראות וגרמו להם לרצד כבסרט ראינוע ישן.

ישבתי בריבוע שלי מטילה את צילי על השביל המוביל לבית ברחוב שמתחת, חושבת איך יכול היה להיות לו הייתי שם, עם יושבי הריבועים, קרובים כרחוקים.  מה הייתי יודעת עוד, איך הייתי נראית לו הייתי שם אתם בשעת סעודתם.  נדיר היה שהייתי מוזמנת לארוחה בבית חברה נדירה עוד יותר, והגינונים אותם אימצתי מספרים שרק אני קראתי, תמיד העלו מבטים של פליאה אצל מארחי וידעתי, גם אם מאוחר מדי, שלבטח לא אוזמן שנית כי כל כך שונה הייתי.

בתשבץ הצלליות הכהות ובחלונות המוארים הייתי הסילואטה השונה. ראיתי את הכעסים ושמעתי את הקולות הרוטנים.  ראיתי את הפנים המכורכמות,  את היד שתשלח לחגורה ותצליף, את המקרר הריק, את השולחן המלא במאכלים שלא הכרתי, את העצב והשמחה את הפחדים ואת החרדה.  ידעתי על סיפורים שלא סופרו ועל חוויות שלא נחוו והוסתרו.  ידעתי גם בה בעת שיש דברים שעליהם לא מדברים , אלו שאמא כנתה אותם הכביסה שמכבסים רק בבית – כאילו שאפשר היה למסור אותם למכבסה השכונתית ולקבלם ארוזים, מגוהצים ומעומלנים ועטופים בניר מהודק בסיכה כמו את הסדינים שכבר לא היה לה כוח לכבס לסחוט ולתלות על החבלים הנמוכים כל כך ממרפסת הקומה השנייה.  הייתי הילדה המוזרה ששותקת וחוששת לפרוץ את אחוות השתיקה, את אחוות המובן מאליו.

רואה ובלתי נראית.  לפחות כך חשבתי, עד שבאה אמא ואמרה "לפחות תשבי בחושך שלא יראו אותך" וכיבתה לי את ריבוע האור שלי כך שאפילו סילואטה חדלתי מלהיות.  נותרתי לבדי בריבוע החושך כשהוסיפה ממרחק מה "תתביישי לך, איזה בושות את עושה לנו, מציצה לבתים של אחרים כאילו אין לך בית" והלכה רוטנת למטבח להכין את החביתה והסלט שלנו.