שמיים כחולים - שיר בהשראת טום וויטס (קישור מצורף) / בילבי

שמיים כחולים

כי אין דרך אחרת לתאר את

כל מה שיפה כאן

ואם היא נוגעת בהם

נקברת בעמוק המאוד כחול הזה

היא ישנה בשקט הלילה

גם כשהם משחירים

http://www.youtube.com/watch?v=YErXozSHW9w&feature=related

 

מאת אדם אברמוב

אני יושב באוטו, מחכה שיעבור הזמן.

בדיוק עכשיו חזרנו ממפגש משפחתי - גם כן משפחתי; יותר פוליטי מצד אמא שלי לבר מצווה של חבר של ההוא שהיה פעם....

אנחנו חוזרים מחיפה, והנוף עובר לאט לאט. זה מעניין לראות איך העצים הופכים למדבר. ועוד יותר מעניין, זה לראות איך המחשבות שלי מגיבות לזה. הכל משתנה, זז, ומעמעם.

מי אני לקבוע שזה טוב לי או לא? ובאמת, די חם כאן, ולח, או שזה בעצם יער גשם? ; מי באמת יכול לומר. אני חושב על עצמי, וזה אומר שהנוף שאני אמור כרגע לראות מתאים לי באיזושהי צורה.

אני חושב על החיה שהפכתי אליה. מילד שנולד לאמון לאמון שנולד מבעיות. אמרתי את זה לחבר שלי פעם; אני עדיין זוכר- הוא שאל אותי מה הפירוש של המילים חסרות המשמעות האלה.

כנראה שבנוף הזה יש גם סרקזם, כי התשובה שלי הייתה משהו בסגנון "דברים שפעם ידעת להבין", או מה אני יודע. וכשחושבים על זה, זה מסוג הדברים שבאמת אי אפשר להסביר לבנאדם - אתה לעולם לא תבין בעיות של אדם אחר לפני שתחייה אותם. איש חכם אמר פעם "אל תשפוט אדם לפני שתלך בנעליים שלו". איש מאושר יותר, אולי פחות חכם, אמר
"תשפוט אדם על מה שהוא לא עשה לך, כדי שכשאתה רואה אותו תלמד להזדהות עם מה שאין בו". זאת מין ראיית עולם כזאת, לא- יותר הבנה, שאם אתה רע לאנשים, אתה לא בחובה, תסבול, שגורמת לנו להתבגר פתאום.

אנחנו כולנו שונים- אם זה נכון, השוני שלנו לא מייחד אותנו. אז מה בעצם כן?

מה שדומה בנו. אנחנו כולנו מעדיפים, טו בי הונסט, לשבת מול הטלוויזיה מאשר לעשות משהו כדי להופיע בה.

אנחנו כולנו נשב , על כוס ערק או יין מקומבן בסופו של יום ונגיד שהמנהיג שלנו טמבל שלא יודע לשטוף רצפות- בטהרן או בפריז, במונגוליה או באנגליה.

אה, זה כנראה נוף חסר משמעות בשבילי. אני מדבר על דברים שלא צריך לחשוב בהם- הם מטבעו של אדם, והם האדם שברא הטבע (ברוב האירוניה שבדבר, בסוף גרם לאדם לצאת מן הכלל שבו).

הבאנו לחבר 500 שקל לסטימצקי. די מתאים לאמא שלי לחשוב על זה- כי כנראה אם תשאל אותו "מה זה סטימצקי?" הוא ישאל אותך "היא רוסיה?".

אני פוקח עיניים אחרי קצת ניסיונות כושלים להירדם ומגלה שעברו חמש דקות, ושהנוף מלא הסרקזם שאני אמור להזדהות איתו הוא חושך מוחלט.

כן, חושך מוחלט ב6 בלילה. זמן לחזור להאשמות שאנחנו כל כך טובים בהם- מי לעזאזל קבע ששעון חורף ילך ככה? כנראה אדם עייף. אני אמור להבין אותו. אבל זה דורש הרבה יותר מידי מאמץ.

ופתאום אני מגלה שהיד שלי נעלמה. נראה די נורמלי.

אני חושב למה זה לא אכפת לי?

ומגלה שאני בלתי נראה.

אז אני ממשיך לחשוב. כי מה עוד נותר לי לעשות?

באופן מפתיע אני מרגיש די רגוע. אולי זה בעצם כאב? למי כבר אכפת.

אני פוקח את העיניים שוב והנוף כולו לבן. אין לי מושג מה אני צריך לעשות עכשיו, אבל לשבת כאן ולכתוב אז זה נראה מתאים.

הנוף עכשיו משתנה. ומסתבר שאני מדבר. כנראה אל מישהו. שכחתי מתי התחלתי, אבל זאת לא שיחה עם משמעות.

אני צריך להעביר את הזמן.

ואני מגיש את העבודה , די בטוח בעצמי, וחוזר לכיסא.

של האוטו, שוב.

זה לא הוגן, משהו פה לא נכון.

או שאולי משהו בי לא נכון?

גילוי קצת מלנכולי בהתחשב בזה שאני כבר יודע את זה.

אוקי, הנה זה בא שוב.

אני יושב באוטו, ומחכה שיעבור הזמן...

קו ההתחלה / תומר פישר

רוצה לברוח מהכול , אל הלא נודע
מוכן לצאת עכשיו, אין לי שום ברירה
לא רוצה להישאר ולהלל את העבר
כבר מאסתי בו מזמן, ואין לי שום עניין

זורק את השקרים, המריבות , הצעקות
זורק את הכעסים, היבבות , החרטות
זורק את כל מה שקיבלתי לבאר גדולה.
כבר אין נביא בעיר הזאת , זקוק לגאולה..

אבנה לי את חיי ואתחיל שוב מחדש
אבנה לי משפחה שלא תדמה בכלל
לכל מה שהכרתי, לכל מה שטעמתי
הארץ הזרה, אולי תחזיר אותי אל קו ההתחלה

זה הזמן להתחדש , לסלוח ולבקש
עוד טיפה של נחמה בים הגדול
זה הזמן להתאהב, לרגש ולהתחבק
לקוות, להתפלל לנס שעוד יבוא..

 

נפש של גיבור / אלמונית

מעורבות, מחויבות

סוג של התקרבות

ואותה נתינה שעוזרת לעידוד

 

העולם קטן, החיים גדולים

אנשים שונים, אך כולם שווים

השמחה בלב, החיוך בחוץ

הם בטח רוצים רק לשמוח ולרוץ

 

להציל את האחר

וגם את עצמך

נפש של גיבור בלבו ובלבך

 

תעשו מה שאפשר

גם לתת ולאהוב

לעזור להם לפגוש את האושר הגדול

בזכות תרומה קטנה

שתשנה את הכל

 

להציל את האחר

וגם את עצמך

נפש של גיבור בלבו ובלבך

 

ללא שליטה / מאת א'

שי לא חשב שזה יקרה לו שוב.

הוא עמד ברחוב ביאליק והביט למעלה. על לחיו דמעה זולגת, ועל מצחו אגלי זיעה.

הוא לא התכוון.

אבל זה ככה. זה ככה תמיד כשהמחשבות האיומות באות. המחרידות. האסורות.

הוא רק רצה שזה ייפסק, אחרי התאונות שקרו בבית הספר, אחרי מה שקרה עם אמא, או עם המורה שלו לחינוך גופני. זה היה חייב להיפסק מתישהו, לא?

הוא צנח על הרצפה, ישב ברגליים משולבות על הרצפה הלוהטת, ראשו מורכן ומכונס בתוך כפות ידיו,

בעוד גשם של יונים מתות נופל סביבו...

הרי הם לא יבינו, איש לא יבין.. / בר לפידות

אני רוצה פשוט לעצום עיניים, להיכנס לתוך המנגינה והמילים, ולתת לדמעות ולרגש לשטוף את הכל..

ובסופו של דבר.. לפתוח את העיניים ולראות שהכל בסדר.. והכל עבר...

אבל זה לא ככה.. זה לא יכול להיות ככה.. החיים הם לא סרט, הם לא שיר..

הם יהיו בסדר רק אם נעשה משהו.. אבל לפעמים זה כבר קשה מדי, כבר אי אפשר לדבר.. רק העיניים המנסות להתחמק מהמבט השואל.. הן אלו היכולות להביע את מה שמרגישים, את מה שנשבר לאט לאט.. מה שכל כך כואב שם בפנים.

העיניים יודעות מדוע הן לא רוצות להיפגש בבנות זוגתן.. המסתכלות.. החוקרות.

הרי הן לא יבינו, איש לא יבין.. מעולם לא הבין ולעולם גם לא יבין! כולם רק רוצים לעזור.. אבל כשזה בא לידי ביטוי.. זה לא באמת עובד..

וכל מה שנשאר... זה רק לנסות לחמוק כמה שיותר זמן מהמבט השואל.. לתת לדעות עוד טיפה זעירה של זמן, לפני שהן זולגות החוצה בזרם שוטף.. שלא נפסק..

לפני שכל השאלות מתחילות.. לפני שכל ההסברים.. לפני שכל הרגשות החבויים היטב יוצאים ומתפרצים..

גם העיניים צריכות לפעמים להיעצם ולנוח... להיכבות קצת... להירגע.. ולחזור. כאילו שדבר לא קרה.. מחוזקות לעוד כמה ימים.

הרי הם לא יבינו, איש לא יבין.. מעולם לא הבין ולעולם גם לא יבין...

מאת ענבר פריד

מה?! אין לך אייפון??

אתה צם? / בילבי

אני לא צם לא אני

     לא אני צם אני לא

          צם לא אני לא אני

                 אני לא אני לא צם

                        לא אני לא צם אני

                              לא אני לא אני צם

גרמניה / אלמונית

שנה חדשה / חנה תדהר

הכתה רוחשת רועשת, כמעט מלאה. זו תחילת שנה נוספת חדשה ואיתה חדשות ההתרגשויות וחדשות גם ההיכרויות.  הכול נראה חדש גם אם לא.  החלונות נקיים, הקירות מסוידים, הפרצופים שונים וחדשים מתבוננים לרגע וממשיכים בשלהם.

היא עומדת גבוהה, תמירה, תיק ביד, לב פועם, גרון חנוק ויודעת שזה עכשיו או לעולם לא.

"שלום, איפה יש מקום לשבת, נשארתי כתה".

שקט של כולם ומישהו מכוון אותה לספסל הראשון או האחרון ליד החלון. בוחרת בראשון, מתיישבת עם הגב לחלון, מתבוננת ובוחנת את אלו שסביבה, מציגה את עצמה ולא חוזרת יותר על ההצהרה הראשונית. סביבה מתלחשים, אבל היא מתעלמת עם חיוך מנצח קטן. יודעת שמה שתגיד על עצמה כבר איש לא יוכל להשתמש בו נגדה. היא אחרת, שונה, לא מתביישת. אולי קצת נבוכה, אבל מודעת לפעימות האומץ בדופק גרונה המואץ.

צלצול.   מורה.   מכירה אותה מהשנה שחלפה ואנחת רווחה קלה מתרוממת בחזה.  חיוך והשיעור מתחיל.  יש לה מה להגיד והיא אומרת.  זו הפעם הראשונה מזה עידן שהשתתפה בשיעור. וזו שנתנה לה את זכות הדיבור לא אומרת מילה על כך ש"הנה את יכולה אם את רק רוצה" ובלחיים אדומות מסיימת את מה שהיה לה להגיד אבל הראש מזמן ברגע ההוא, מול סגן המנהל המאיים, ליד השולחן בחדר הקטן שהוסב עבור סרבנים כמוה למשרד, ממש לא מנסה לפתור את המשוואה הקטנה ששורטטה על קופסת הסיגריות שלו.  פשוט מסרבת.  נדמה לה אפילו שהיא יודעת את התשובה אבל היא לא תגיד.  היא לא תיתן להם לשבור אותה, לבכות לידם, לחוש מושפלת שנית כי מה אם התשובה באמת אינה נכונה?  ומה שיוצא מפיה היא התשובה שידעה לבטח שאינה נכונה.  גזר הדין הידוע מראש – אם כי קיוותה בכל ליבה שכן עברה את מבחני הקיץ הוא – להישאר כתה.  סטירה שלבטח תנחת על לחייה...

וככל שהאוטובוס הביתה חלף על פני התחנות השונות כך התחלפו פחדיה בעקשנות שהתנחלה לה בגרונה במשרדו המאולתר של הסגן.

בבית אמרה שהיא נשארת כתה וזהו, שלא היה מה לעשות.  לימים תחטוף על השקר ועל ההזדמנות שבחרה לא לנצל ועל השאלה הקלה כל כך שלא ענתה עליה נכון, ו"את באמת טיפשה", ממש לא מה שהאדון הפסיכולוג שבחן אותה מספר חודשים קודם לכן סתר ונפנף מולן בדפי הוכחות מלאים.

ידעה שאמא תכעס כי תתאכזב וכי תחשוש מתגובתו של אבא. ידעה שאבא יתאכזב כי יראה בה את כישלונו ואת חוסר יכולותיו אבל ידעה יותר שרק ככה תוכל שגם לה תהייה החלטה חדשה, התחלה חדשה, מחויבות חדשה, חברים חדשים ואולי בדידות ישנה ומוכרת שאינה מאיימת עליה עוד.

מאת בר לפידות

כל מה שצריך לפעמים, זאת נשימה עמוקה.. קצת זמן לעצמך, לסדר את הראש... לבכות, לצחוק, לעשות דברים שאתה אוהב.. אולי גם כאלו שאתה לא אוהב...

לשכוח, לשמוח, לזכור, לסלוח, לוותר, להבין את האחר.. אבל הכי חשוב.. להתחיל להבין את עצמך קצת. למה מדוע איך? כי ככה! אבל למה דווקא ככה? למה לא משהו אחר? אלו שאלות שטוב לשאול את עצמך לפעמים.. הדרך לפתרון ארוכה וכואבת.. אבל בסוף זה משתלם. רק לומדים מהמסע..

הנה, בדיוק כמוני.. למדתי... שאפשר להיות עצמאי בכל מיני אופנים שונים, במובנים שונים, בנושאים שונים....

שגיל 16, זה גיל גדול ובוגר.. אני כבר לא ילדה יותר!

צריך ליהנות בו יותר מבכל גיל אחר! אבל צריך גם לדעת לקחת הכל בפרופורציה.. לא להגזים..

זה מאוד נחמד ה"דרמה קווין".... היחס שלפעמים חסר... אבל בסך הכל.. החיים ממשיכים.. עכשיו מבאס? עצוב? רוצים לוותר? צריך רק להרים את הראש למעלה ולדבר! זה הפתרון היחיד! או לפחות הפתרון ההגיוני היחיד... והכי חכם J

מכל טעות לומדים.. וממשיכים הלאה בראש מורם וגאה.. גם אם עשיתם שגיאה או טעות... אל תתביישו בה! אל תצטערו ואל תתחרטו לעולם! כי זה מי שאתם... תהיו גאים בכך! יש רק אחד כמוכם בעולם! אתם מיוחדים J וזה לטובה!

מי שאת/ ריבי גרלוי

אל תתייאשי אם הוא פתאום מפנה לך גב,
את יפה וצעירה את יכולה גם בלעדיו,
כן, אני יודעת, הוא היה כל עולמך
אבל הכוח, אהובה, נמצא אצלך!

הוא ידע איך לשחק בך, הוא ידע איך לסובב
הוא היפנט אותך לגמרי וניצל את זה היטב,
לא הצלחת לקום בבוקר בלי לשמוע את קולו,
הוא רוקן אותך, הפך אותך שלו.

אבל תמיד היית שורדת, לא ויתרת, הרמת מבט
קצת מוכה וקצת רועדת, את הגנת על מי שאת
בדרכך המיוחדת את זקפת את צווארך,
ובחרת תמיד לחזור שוב אל עצמך.

ועכשיו את מסתגרת, כל הזמן רוצה לבד,
המבט כבוי לגמרי, לא אוכלת כלום כמעט,
מתעוררת בכל בוקר בעיניים אדומות,
את דועכת ואני רוצה לבכות!

אבל משהו בי מבין ששם, בתוך הדעיכה,
בלי לדעת, את בשקט את כנפייך מצמיחה
זה חזק יותר ממך, זה במהות שלך ממש
את תמציאי את עצמך שוב מחדש!

את תמיד היית שורדת, גם כשכמעט קרסת,
קצת מוכה וקצת רועדת, אך אף פעם לא הובסת,
במבט נחוש, מתריס, נשאת למעלה את ראשך,
וידעת תמיד ללכת אל עצמך!

יום אחד פתאום תרגישי שחלפה העננה,
ותצאי מהשבלול בו הסתגרת לאחרונה,
הר הגעש שוב יגעש, וכמו תמיד תצאי לבעור-
מול הרוח, מול השמש מול האור!

מאת: א'

היה לה שיער חום ארוך, חלק ודביק.

היא הרכינה את ראשה, כך שלא יכולת לראות את הפנים החבולים, כמו שזיף מבוקע, שהתחבאו מאחוריו.

לפעמים אני חושב שזו הסיבה שנשים מגדלות שיער בעולם הזה –

בכדי שיוכלו להסתתר מאחוריו...

זכרון של שקיעה / מאת שקד אורן

החברים הכי טובים? נראה לי שלא/ יובל חביביאן

אז איך זה התחיל? קשה לספר, אבל איך שזה נגמר קל מאוד לספר ולהבין.

קוראים לי אושר, אני בכיתה ז'. בשנה שעברה הייתי בכיתה ו', וזו הייתה השנה הכי טובה שלי ביסודי. היו לי מלא חברים, הייתה לי חברה, קראו לה יערה, ילדה ביישנית כזאת חמודה. אבל זה לא העניין, העניין הוא שרבתי עם החבר הכי טוב שלי, עומר. זה התחיל בחופש הגדול, אני ויערה כבר לא היינו חברים, ואהבתי משהי אחרת. קראו לה גלי. ילדה יפה, נחמדה והכל. בהתחלה זה היה סוד, אבל בסוף אזרתי אומץ וסיפרתי לעומר. אני לא יודע למה זה היה סוד? אולי כי פחדתי ממה שעומר יגיד? ממה שכל החברים שלי יגידו? אבל אז אמא שלי אמרה לי שמי שחבר אמיתי אף פעם לא יפגע בך, הוא רק ירצה לטובתך. ובתכלס, זה נכון. אז בזכות אמא שלי סיפרתי לעומר.

אחרי שאמרתי לו הוא לא אמר כלום. הוא שתק, שתק במשך שלוש דקות שלמות, אבל לבסוף הוא דיבר. הוא אמר: "לך על זה." בהתחלה לא הבנתי מה הוא רצה, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שהוא התכוון שאני אציע לה חברות. אמרתי לו שאני לא יודע אם כדאי לי כי אני לא יודע אם היא אוהבת אותי גם. אחרי שיחה ארוכה שנמשכה שעה, כל אחד מאיתנו היה צריך ללכת.

הלכתי הביתה, ובדרך חשבתי על השיחה שלי עם עומר. הוא התנהג ממש מוזר אחרי שאמרתי לו שאני אוהב את גלי. הוא נלחץ והתבאס, נראה לי שהוא גם התעצבן עלי כי אמרתי את זה. רגע....יכול להיות שעומר אוהב את גלי לפניי ובגלל זה הוא היה מוזר במשך השיחה שלנו. "אני אדבר איתו מחר" אמרתי לעצמי, "אני אשאל אותו אם הוא אוהב את גלי" קבעתי לעצמי עובדה: מחר אני שואל אותו!

למחרת בבוקר התחברתי לפייסבוק וראיתי את כל הפייסבוק שלי מוצף בהודעות והתראות, אנשים ביטלו איתי חברות, כולל עומר. לא הבנתי מה קורה. נכנסתי לכל הודעה, עברתי אחת אחת. לא פספסתי כלום. בכל ההודעות היה כתוב :"אושר אתה ילד מגעיל!" "איך עשית את זה לעומר?!" "אתה חבר רע!" ככה הודעה-הודעה. נפגעתי, לא הבנתי מה כולם רוצים ממני? האם עשיתי משהו רע? האם פגעתי במשהו?

ואז הבנתי, הבנתי למה עומר שינה את ההתנהגות שלו אתמול כשדיברנו. הוא אהב את גלי, וכולם ידעו. כולם ידעו חוץ ממני. הרגשתי שהחבר הכי טוב שלי תקע לי סכין בגב, פשוט בגד בי, וזאת לא הייתה רק הרגשה, זה היה נכון. מאותו היום, שהפייסבוק שלי הוצף הודעות והתראות לא דיברתי עם עומר. לא דיברתי עם אף אחד. את כל הימים של החופש הגדול שתכננתי עם עומר הלכו לפח. כל התוכניות שלי: ללכת לבקר את כל הדודים ואת סבא וסבתא אפילו, להיפגש עם חברים, ללכת לבריכה, הכל הלך לפח, והכי גרוע שזה בגללי, בגלל שהקשבתי לאמא שלי ואמרתי לעומר שאני אוהב את גלי. עד עכשיו אני לא מבין איך טעות כל כך קטנה, ארבע מילים פשוטות "אני אוהב את גלי" הרסו לי את כל החופש, וכנראה שגם את כיתה ז'.

היה עלי חרם. חרם שאף אחד לא יכול לצאת ממנו. וגם אם יש אנשים שהיו בעדי, הם לא אמרו כלום, ולמה הם לא אמרו כלום? כי הם פחדו להיות מוחרמים. מוחרמים על ידידיי המקובלים. ככה זה נמשך, כל כיתה ז' אף אחד לא דיבר איתי. כולל גלי. אפילו הילדה שאני אוהב לא מדברת איתי. אין דבר יותר נורא שיכול לקרות. אהה כן, בעצם יש: שהחבר הכי טוב שלך שונא אותך!

לא הייתי מקשיב בשיעורים, כל הזמן הייתי חולם, חולם שסוף סוף יגמר החרם, שיגיע החופש הגדול כדי שאהיה רחוק מכולם, מכל הילדים, אפילו מגלי. כשסוף-סוף הגיע החופש הגדול וחשבתי שהסיוט הזה יגמר, טעיתי בגדול! זה הגיע איתי גם לחופש.

שוב הייתי כל החופש בבית, אפילו לא נסעתי עם ההורים שלי לאילת לבקר את הדודים שגרים שם. פחדתי. פחדתי לראות מישהו מהשכבה ושיתחילו לרדת עלי מול ההורים שלי. כמובן שההורים שלי לא ידעו שאני מוחרם, ושאין לי חברים.

טוב אז נגמר החופש, עליתי לכיתה ח' חשבתי שאולי כולם שכחו מהחרם, אבל כרגיל, טעיתי! כולם זכרו וזה נמשך. יום ועוד יום, ולאט לאט עובר שבוע, ועוד שבוע, ופתאום עובר חודש, ועוד חודש. לאחר שנה וחצי של התעללויות, של חרם שחשבתי שלא יגמר, משהו סוף סוף קם ואמר: "בואו נפסיק את החרם הזה, בואו נגמור הכול ודי, נשכח את מה שהיה ונמשיך הלאה. נסלח לאושר, הרי הוא בכל מקרה בן-אדם. אחד מאיתנו, הוא כמונו. אז אולי הוא עשה טעות כשאמר שהוא אוהב את גלי, אבל כולם טועים, גם הילדים שנראים הכי מקובלים, והכי מושלמים שבעולם." אתם לא תנחשו מי אמר את זה. ליתר דיוק מי אמרה את זה. גלי אמרה את זה, לעומר, לכולם, מול כל הכיתה. הייתי שם ראיתי ושמעתי כשגלי אמרה את זה. חייכתי, שמחתי כל כך שמישהו הבין שבסך הכל טעיתי, עשיתי טעות אחת קטנה. גלי הסכימה איתי. באותו הרגע כל מי שחשב כמו גלי קם ואמר:" גם אנחנו חושבים ככה!" כל הכיתה נעמדה ואמרה את זה חוץ מעומר. לא שהייתי מופתע מזה, כי בסופו של דבר הוא התחיל את הכל. באותו היום נגמר החרם, כולם חזרו להיות חברים שלי חוץ מעומר. הוא עדיין חשב שאני בוגד. אבל לא התייחסתי, המשכתי בשלי, עם החברים החדשים שלי.

אהה כן שכחתי לספר לכם, אחרי שבוע הצעתי לגלי חברות והיא אמרה לי כן. אז עכשיו יש לי חברה, ויש לי המון חברים, אבל אין לי חבר טוב כמו שעומר היה לי . לפעמים כשאני נזכר בזה, ואני אומר לעומר: "בוא נחזור להיות חברים" הוא מתעלם ממני וממשיך במה שהוא עושה. אני מספר לגלי לפני שאני הולך לדבר עם עומר. היא נותנת לי עצות וטיפים איך לדבר איתו כדי שהוא יבין ואולי יסלח לי, אבל לצערי זה אף פעם לא קורה. הוא אף פעם לא סולח לי על מה שקרה בינינו. אבל גלי מעודדת אותי, "אולי בפעם הבאה" היא אומרת, וזה תמיד עוזר.

אז עכשיו אני כיתה י"ב ואני וגלי עדיין חברים, (כן זה מכיתה ח' ואני יודע שזה המון-המון זמן). אני ועומר עדיין לא השלמנו. הוא עדיין כועס, אני חושב, אלה אם כן הוא שכח בכלל על מה אנחנו רבים.

אז זה הסיפור שלי, קצת ארוך, ואולי גם קשה להבין אבל יש מאחוריו מסר. והמסר הוא שמי שבאמת חבר טוב, יידע לסלוח גם על הדברים הכי קשים והכי כואבים שחברים יכולים לעשות.

מאת ליאור גורביץ'

שיר הילד / איתי אידל

כל פעם נולד תינוק,
תינוק חדש מקסים וטהור.
חיש גדל התינוק והפך לילד.
שואל את עצמו הילד, מה יעשה לכשיתבגר
ויהפוך לגבר.
חיש גדל והפך לנער ,הוא חוזר ושואל את עצמו
מה יעשה לכשיגדל, כי דרך ארוכה עוד לפניו.
חיש גדל הנער והפך לגבר.
מסתכל עכשיו הגבר על עברו ואומר לעצמו:
איזו דרך ארוכה עבר מאז ילדותו ועד עכשיו
ועכשיו כבר אין שאלה ויש פתרון, כי הפתרון
היה איתו לאורך כל הדרך.

מאת ליבר שגיב

על יד מפתן הבית נחו זוג יונים, אלה יונים של ה"יום"
ולזוג היונים נולדו זוג ילדים.אלה יוני "המחר"
וגדלו עד מאוד יוני ה"מחר", לבסוף נעשו לגדולים.אך במות הוריהם היונים של "היום" נעשו חיש מהר
מיוני ה"מחר"
ליוני ה"אתמול",
ויוני ה"אתמול" ילדו ילדים,שהפכו ליוני ה"מחר"
וכך זה המשיך כל הזמן,וכך זה ימשיך לנצח נצחים......

מאת גיא מורד/ ידיעות 5.9.12

רשימת מכולת / נ'

נוכחות,
כי צריך תמיד לרשום שהיא באמת נמצאת כאן.
שיעורי בית,
רק תרגול מוביל להצלחה, כך תמיד אמרו לה.
מבחנים,
תמיד יהיה מישהו שיפקפק בידע שלה.
בגרות,
אף אחד לא ייתן לילדה להחזיק איזמל ביד.
פסיכומטרי,
כי היא צריכה קודם לדעת מה זה בכלל "איזמל".
צו גיוס,
הם החליטו שהיא כבר מוכנה לחיים,
טקס סיום,
היא עוד לא הצמיחה כנפיים.

מאת דודי קוברסקי

סרטים התעופפו סביבו. נדמה היה כי הופחו בנשמת חיים כאשר נעו בתנועות אקראיות ובקוצר נשימה סביב גופו החסון. חלקם התלפפו סביב צווארו, כאילו מנסים לחסום את קנה נשימתו, ואילו חלקם צפו מן הצד בחוסר מנוחה, מעודדים במחשבותיהם את פעילות חבריהם. צלילים צורמים ללא מקצב קבוע הדהדו ברקע, כאילו שיתפו פעולה עם הסנאריו המעורפל שהתחולל בתוכו. הוא ניסה להיאבק, להשתחרר ולברוח, אך ככל שניסה כך הסתבך גופו יותר ויותר בסרטים הנוקשים והקרים שאת מרקמם ידע לתאר מתוך שינה, שאת אורכם זוכר כבר שנים, שאת מגוון צבעיהם כל כך תיעב. הוא נאנח, ותוך שגופו הצונן נחת על הרצפה הוא התייפח בעוצמה, כאילו שפך עצמו על רצפת האבן והפך בריכת יגון כחולה וקודרת.