מאת מיקה

אני חושבת שזה קרה
באשמורת ראשונה
או שמא שנייה
אהבנו עד שהשמש עלתה

את עצמנו בעיקר
אבל הרי זו הייתה המטרה

השמש ליטפה אותי ואותך
קרניה נשפכות עלינו
בזרם מבורך

הדלקת סיגריה בנקישת מצת

והעשן עטף את גופך
טופח על עורך קלות קלות...
מתחרה בקרני השמש
אך הן רק מתגברות

והשמש ניצחה
הפיצה אור מרקד
אך גופך נעלם
וכול שנשאר הוא עשן

ורק מחשבה בודדה נשארה בתוכי
איך עזבת בכזה חיפזון
שהרי מעולם לא פגשתי בחורה כמוך

מאת בר לפידות

אתה הוא שנתן לי תמיד את הכוח..

להמשיך

תמיד עם הראש מורם,

לעמוד

על הרגליים ולהיות חזקה,

לחייך.

להאמין בי.. ובך.

אך עזבת,

ללא שום התראה מוקדמת.

וכשזה קרה, השארת אותי לבד באותו המקום,

ללא כיוון או דרך,

תנועה.

נתקעתי, כשאני כל הזמן מועדת.

אחרים מנסים לעזור לי לקום,

ואני מתנהגת כאילו דבר לא קרה..

אבל עמוק בתוך ליבי אני יודעת,

שרק אתה תוכל לתקן את הנזק.

רק המבט,

חיוך שלך,

המגע העדין של החיבוק שלך,

האהבה שלך.

זה מה שירים אותי על הרגליים

וימנע ממני

למעוד כל פעם מחדש.

האמונה שלי בי ובך,

יחדיו או לחוד,

שנשארת בליבי לנצח,

האמונה שיום יבוא ותחזור,

וכך גם הכוח שלי לעמוד ולהמשיך,

איתך או בלעדיך,

היא שמשאירה את החיוך הרחב שעל פני.

בלאדי מארי / איבי סידי

כמו בכל יום ,

בין שני לשני

נצא החוצה

ונעשן איזה מארי .

ננער את הבגדים

ונגיד שהכול בא אלינו טבעי.

איך הם לא מאמינים,

כמה אושר ושמחה !

איזה יופי,

איך גדלה לה אהבה .

נחשוב שזה מצחיק,

ונבכה אני, אתה

ונאמין ביחד טוב

איך שוב נשארת לבדה.

אני אטייח את הפנים,

כמו שאתה באמת אוהב ,

אבל יותר אוהב בזה לא להודות .

נצא לטייל, וכשישאלו, נאמר שהכול טבעי

ובפליאה הם יתרצו "ככה הם היום הבנים והבנות "

ובלילה בין שני לשני,

האחר יגרום לי להוריד מסכות,

להבין כמה בתמימות אני טועה,

ואיך מהקול שלו תבוא אלי הישועה,

ולא אחזור ללכת איתך,

ולמארי אגיד יפה שלום.

כי אתה כנראה פחות מהכי קצת,

ולי מגיע בטבעיות לחלום.

מפה ולשם / איזופולוס המגוחך

החצבים פרחו והיא
ירדה
במורד הגבעה

היא שרקה לשני כלביה
והרוח שרקה בשערה

כבשה לבנה פעתה
במרחק
על תל ירוק
שלבנים גדולות הזדקרו מתוכו
שרידים של היכל
שנעלם
ונשכח

אדומה היא השקיעה
אדום הוא שיערה
שחורים הם שני כלביה

ריח קר וכחול / חנה תדהר

במסדרונות הפתוחים של בית הספר אליו עברנו כשגדלנו מעט וכבר לא היינו ב"א' גנית" שהייתה מופרדת מהבניין של הגדולים, היו המון דלתות והמון מתלי מתכת מתחת למדף הבטון שמעליו, אם התרוממנו על קצות האצבעות, יכולנו לראות את המגרש בו שיחקו הגדולים בהפסקות ואת הפינה הרחוקה בה יכולנו לשחק "הטלה" , "חמור ארוך" ואפילו את השביל שמאוחר יותר נסלל, עליו דילגנו מעל ה"ארבע מקלות".  שם גם קפצנו על חבל ומצאנו שימוש לגומי שפילחנו מארגז כלי התפירה של אמא כדי שגם לנו יהיה "גומי" למשחק הקפיצה.

הדלתות האפורות העניקו לנו תחושה של חשיבות כי נפתחו לכיתות ענק בהן הצטופפו שולחנות העץ הוותיקים עם המדף הלא שימושי לילקוטים, עם חלונות גדולים שמהן נשקפו העצים שנטענו וחלקות ה"חקלאות" הכיתתיות. 

המסדרונות נראו לנו רחבים כי גם כשישבנו על הרצפה הקפואה בחורפים הארוכים והחשוכים ושיחקנו "חמש אבנים " או סתם החלקנו על המים שנטפו משכמיות הגומי הכחולות שהיו לכולנו, היה מקום לכולנו לעבור בהם בריצה לקול צלצול פעמון היד שסימן את תום ההפסקה.  הריח הרטוב חדר לכיתות הקרות מבעד לאותן דלתות ודבק בבטון שנצבע מדי קיץ בלבן.

הריח הלך אתנו ברחובות המוצפים שפתחי הביוב לא הצליחו לנקז מהם את מי הגשמים הרבים ונצמד גם לשכבות הסוודרים שנסרגו בעמל רב מדי סתיו ועבר רק כאשר יבשו להם הבגדים שהונחו על כסא מול תנורי הנפט שאמא הדליקה עבורנו ועבורם. 

רק אז כשהידיים הקפואות האדימו כמו כיפת הרשת של התנור עבר הריח הקר והכחול עם השכמיות שנתלו לייבוש למרפסת.    

ש ט ני // ל י ב י

       ו    מ    ת    ו    ק     ה    א    ו    ר

       ב   ב   ב   ו   א   ת     ה   נ   ה   ר

       ע   ם       ק  ר  ן        ש     מ     ש

דטרמיניזם / אביגיל פריד

השעה כבר שתיים וחצי וברדיו דיווחים.

הלוויינים שלהם בהחלט יכולים להעיד שיש עומס בכביש, אבל הם לא יכולים לשפוך אור על המיקום המסוים של מכונית מסוימת באותו עומס- לא רואים כביש ריק לפני המכונית וגם לא אחריה, וממוצע של מספר דקות שרירותי שתזמן מספר אנשים שרירותי לא עוזר לך בכלל כשאתה לחוץ בזמנים.

וגם החדשות האלה לא מי יודע מה מרגיעות, וגם השירים: פעם ב... מגיע שיר שאתה אוהב ובכל שאר הזמן זבל, ושיהיו לי בריאים עם העומס הזה, תראי מה השעה!

אל תדאג, לא יתחילו בלעדיך, היא מפהקת במושב לידו.

ברור שלא יתחילו בלעדי, אבל אני לא יכול לאחר להלוויה של עצמי, זה פשוט לא מנומס.