פופקורן

פופקורן

ככה אני

כשאני מתחממת

רותחת מבפנים

ופוקעת החוצה

עטופה בנוזלים מקרישים

הופכת למשהו אחר

משהו אכיל

משהו שלא ניתן לשבוע ממנו

משהו שאתה תאהב

זה כיף לכתוב שיכור.

ברקע מוזיקה מתוכנתת היטב, והטעם של הסקוצ' אפוף ספק-סקוטיות מעורפלת, שמותנית ברוטו בלייבל המתקלף שעל הבקבוק  - ונטו בחוסר היכולת שלי להבחין.

אם ידעתי טוב יותר, עוד הייתי מחכים ואומר שהטעם של עץ האלון נשזר בטעמו הנימוח של הספיישלי ברנדד סקוטיש ויסקי, ואלו מועצמים עד כדי שיגעון כשהן באים במגע עם אחוזי האלכוהול הגבוהים - ליצירת אקסטזה רב חושית של הדוניזם בר קיימא, אבל... זה בולשיט. זה אלכוהול, וזה מוכר. כאילו אין מספיק אנשים שמחפשים טו אביוז ת'ייר פאור... ובין אם זה טעים או לא, אני אמשיך ללגום מהבקבוק שלי בפלצנות יתרה, כי ככה עושים כשעוברים לצד השני.

כבר אמרו שלחברה הזו יש מעין... "משאלת מוות". תשאלו אותי חמש שנים אחורה, ואני הייתי אומר שמשאלת המוות היחידה שלה היא כלכלה יציבה.

שיהיה.

החלון פתוח למחצה, אני שם לב לזה רק עכשיו כשחם לי, והחתול רובץ לו בנחת על כסו. יש משהו מאוד מלנכולי במראה הזה, של חתול בחושך...זה מרגיש מפוספס וכואב במקום מאוד מוכר, אבל... איי קאנט רילי פוינט מיי פינגר אט איט, ואם אני אתחיל רק לנסות, חלילה אעז להחליט להתחקות אחרי זה עכשיו, הסבירות הגבוהה ביותר היא שהעצמי האחר שלי ילך לאונן קצת על עצב פנימי וימצא עצמו גמור בעצלתיים על איזו בבנק בד בפרוורים לפני שיסיים לגמור את המשפט.

מבט אחד נוגה, והופ- אני חתול, אול אובר אגן. זה לא הוגן, מה שמטאפורות עושות לגיבורים.אבל... כבר הוכח, לא אחת, שלטרמינולוגיה אין מקום בשיעורי ספרות.

אוה, פואטיקה מאוסה, ועם הנר הזה, שהופך את האוויר לכמעט-בלתי-ניתן-לנשימה, עם העשן הדליל של המגולגלת האחת שעוד העזתי לקדש לי בחסד.... אבל מה לי לזיין ת'מוח, זה הכל עניין של מודעות.

מודעות לעצמי, מודעות לסביבה, מודעות אינטגרטיבית-  ומודעות היא שליטה.

או ש- שליטה היא מודעות. בי ט'את אז יט מיי, ההסכמה הכללית תטה, ברוב קולות, להנחה הבסיסית שפועל כאן איזשהוא פאקטור, שבתוליו טרם בותקו. הפאקטור הזה, התודעה האנושית, מצליח לחמוק בקלילות מתחת לראדר. זה כאילו ש, אין יותר פאקינג סיבה לחשוב שיש בנו משהו מעבר, כי אני עוד אמשיך להתמרמר, שלושה ימים אחרי, על איזושהי פקידה שאמרה, בתאוריה, "שמחתי לעמוד לשירותך", למרות שברור לשנינו שהיא לא באמת רצתה לומר את זה ולא באמת מתכוונת לזה, פשוט ש ... וול, זו מדיניות החברה, ומוטב כך, לשני הצדדים.

כלומר, מי באמת רוצה לגמור שיחה ב"זדיין, יא אמר, תלנמד לסנכרן ת'אייטונס שלך לפני שתפנה לסניף!", למרות שבהחלט מגיע לו לשמוע את זה?

ושוב, נשאלת הפאקינג שאלה- מה קרה לעמוד השדרה של התודעה האנושית? הוא נעלם?

רומנטיקה קולנועית גורמת לי להצהיר שלא. התבוססות יומיומית בנסיבתיות רעילה עדיין לא משנה את דעתי.

אז קם הזרע הנלוז וקם לו גזע (או מין... אבל ההפרדה בנאלית כלכך, כאילו... באמת, בני אנוש, סט יור מונחים סטרייט), שהצליח להשכיח מעצמו את מהות קיומו, מרצון, אלוה, מרצון! ועכשיו, כשהחדר אפוף ריחות ואקסטנציאליזם נובע, זה ברור לי מספיק כדי שאני אכתוב את זה ואשכח אחר כך...

כולנו מקבלים על עצמנו שתי זהויות. כולנו בוחרים להיכבל, להתנכר ולהשתעבד, ואנחנו משחקים כאן על שתי פלטפורמות, רוקדים על שתי חתונות. כי הקלות שבשעבוד, בייחוד כשנעשה מתוך בחירה....בלתי יאומן.

אוך, אנושות ארורה. צאי מהסרט.

ההגדרה העצמית, והכל....

מאת ABCD

He can’t tell if he is here as well

Disabled, can’t understand true affection

Not now, not ever

Sitting between the bushes

Waiting for sights of life

Without day or night

In every one of us

Out of his mind

Believing he does nothing wrong, but now he cannot make things right

Red roses left on porches

Long unaddressed letters

And a view that does not matter

מאת: אלמוני

חושך. דממה שוררת בחדר, רכה, מלטפת ובוחנת, מחכה בקוצר רוח לרגע בו תחלוף ותתנדף. רעשים מוכרים מערערים את שלוותו, שולחים גרורות של אימה במורד גופו. עשן סמיך ממלא את גופו, חונק, נתפס לכל רקמה, מנפץ כל שבר תודעה ששרד במוחו. "שיחות חשובות דורשות מענה", הרהר בליבו, בעוד שגופו כבה, חפץ זר שנמכר ולא יוחזר לבעליו, אבוד במרחב האינסופי של מחשבותיו.

העבד / אלה אסרף

אני רוצה להיות

זה שייתן את המכה

לכל חתיכות הפאזל שלך

כשהן לא מסתדרות כמו שאת אוהבת,

כשאת רוצה את תמונת חייך

לא כל כך מציאותית.

אני רוצה להיות

זה שיסבול את הצריבה

של טעם פצעייך הפתוחים

כשאת רוצה להתפרפר ולעוף

אל ריגושים אסורים עם קוצים.

אני רוצה להיות

זה שיהיה טרוד וצרוד

מלשיר לך שיר ערש

כשתפחדי מיום חדש שתביא הזריחה

ותתחבאי מתחת לשמיכה.

אני רוצה להיות

זה שיחליד מדמעותייך

קצף ימייך

ויפתח לך את הדלת לשערי שמיים

כשצרור תפילותייך

הולך לאיבוד בעולם.

אבל את לא תרשי לי להיות

זה שישחיר את ריאותיו בשבילך

וייתן לך לשאוף ולנשוף

את קיטור התמכרותך

כי את רוצה לכבות

את הסיגריה שלך

על מישהו אחר.

שונאים/ איזופולוס המגוחך

אנחנו שונאים את החמאס

שונאים ערבים

שונאים חרדים

שונאים שמאלנים

שונאים משתמטים

שונאים גבולות

שונאים את ההורים

שונאים מתמטיקה

שונאים לעבוד קשה

שונאים לצאת מהמיטה

אבל זה לא משנה

כי עוד מעט ממילא חופש גדול

עץ החיים / יוגב שכטר

אני לא יודע למה עשיתי את זה, פשוט עשיתי.
הוא עיצבן אותי והיה לי סכין על החגורה ו...
לא רציתי לעשות את זה, זה פשוט קרה לא היתה לי שליטה.
אני לא מוכן ללכת לשם.
אני לא מוכן שיקחו ממני את החופש.
חיפשתי בספרייה במדור האסור.
לא יודע למה יש בספרייה מדור כזה, אבל מצאתי שם מה שחיפשתי.
פרי החיים.
הוא נמצא במרכז, בין גיהנום לגן עדן.
אבל איך מגיעים לשם?
יש מפה בספר, הכניסה היא במערת המכפלה.
לקחתי אוטובוס.
היה שם צפוף כמו קופסת סרדינים.
הגעתי.
מול קבר שרה, שלושה צעדים לכיוון אבני התאומים.
אבני התאומים?
שתי אבנים זהות.
מה יש שם?
אור.
אור חזק יותר ממיליון פנסים שמכוונים לי לעיניים.
איפה אני?
הכל לבן מסביב.
אני במדבר שלג?
לא, מופיע מולי שלט.
בצד שמאל גן עדן, ובצד ימין גיהנום.
אך איפה העץ.
אני בדיוק במרכז אך אין שום דבר מלבד השלט.
צעדתי שמאלה.
הלכתי שעות.
ההליכה היתה מפרכת.
הרגשתי שרגליי כאילו קשורות לשלשלאות שבסופן משקולת שגודלה בניין ומשקלה כשלושה בניינים.
אני רואה את גן עדן מרחוק אך הוא אינו מתקרב.
מצד שני הגיהנום מתקרב.
אני רץ.
הגהינום ממהר איתי.
ופתאום העץ.
אני מספיק לקטוף פרי אחד והגיהנום בולע אותי לתוכו.
הפרי אצלי.
אך עכשיו אני כבר נחשב כמת.
אני מביט בפרי והוא עכשיו רקוב ומקומט.
האם אני באמת הרגתי אותו או שבעצם...