פרק ראשון: הילד החדש: בר.
זהו זה,
היום הראשון של כיתה ח'. כולם מתרגשים לפגוש את כל החברים, אבל אני לא. נפגשתי עם
כולם בחופש, לצערי פגשתי גם את אלה שלא כל כך רציתי לפגוש אבל אין ברירה, מסתדרים.
איך
שנכנסתי לבניין של השכבה שלי ראיתי את שלי. שלי היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו
החברות הכי טובות מהיסודי. מהיום הראשון של כיתה א', ומאז אנחנו בלתי ניתנות
להפרדה.
שלי ישר
רצה אלי וצעקה: "יולי! איך התגעגעתי אלייך!" היא נתנה לי חיבוק כל כך
גדול שבקושי הצלחתי לנשום. דחפתי אותה קצת ואמרתי: "שלי נו באמת, היינו ביחד
אתמול שלוש שעות בקניון ושעתיים בבית שלי. אין סיכוי שכבר התגעגעת אלי". שלי ישר
הסתכלה עלי בפרצוף מוזר ושתינו התחלנו לצחוק.
התחלנו
ללכת לכיוון הכיתה וכרגיל שלי הזכירה לי מה עשינו מהיום הראשון של החופש עד אתמול
למקרה שהמורה תשאל. לא הקשבתי לה כל כך ואחרי זמן מה היא שמה לב אז היא שינתה את
הנושא. היא התחילה לדבר על כל הילדים בשכבה ופתאום היא אמרה: "וואי ראית את
הילד החדש?" , "איזה ילד חדש? לא ראיתי אף אחד חדש" אמרתי ישר.
"את רואה את הילד שם, עם החולצה האדומה והג'ינס הכחול הבהיר?" שלי שאלה.
עשיתי פרצוף מוזר, לא הבנתי על מי היא מדברת. ושלי כרגיל צועקת: "מה את
עיוורת?! את לא רואה את זה שמדבר שם עם הבנים?!" היא הצביעה עליו. ראיתי שהוא
שמע את שלי אז הסתובבתי מהר והתחלתי ללכת לכיוון השני. שלי התחילה לבוא אחרי רק
כשהבינה חלקית מה קורה. ישר צעקתי עליה: "וואי שלי! הוא שמע שדיברנו
עליו, יא סתומה!" שלי אמרה לי: "אופס.. סורי, אבל נכון שהוא חתיך?"
"מה-זה חתיך!" אמרתי לה. שלי לא הבינה אם אני רצינית או שאני צינית אז
היא שאלה: "באמת או בציניות?", "ברור שבאמת! הוא מושלם!",
"כן, הוא באמת מושלם רק חבל שיש לו חברה". התאכזבתי קצת, ונדמה לי ששלי
הבחינה. אחרי כמה דקות אמרתי:" לא נורא, הוא גם ככה לא ממש-ממש חתיך."
שלי צחקה. נשמע צלצול ברקע וכולם התחילו ללכת לכיתות, אז גם שלי ואני התחלנו ללכת.
הילד החדש כבר נעלם. הוא לא היה ליד הבנים כשעברנו במקום שבו עמד, בדרכנו לכיתה.
נכנסנו
לכיתה. הכיתה הייתה מסודרת במעגל, וכמובן ששלי ואני ישבנו אחת ליד השנייה. אחרי
כמה דקות המורה נכנסה והתחילה באיחולי שנה טובה ומוצלחת. לא ממש הקשבתי לה. הייתי
עסוקה בלחשוב על הילד החדש עד ששלי ראתה שאני חולמת ודחפה אותי עם המרפק שלה.
בדיוק אז המורה שאלה אותי: "יובל, מה עשית בחופש הגדול? בואי תספרי לנו
קצת.", "אה..." גמגמתי. לא ידעתי מה לענות לה. למזלי מישהו נכנס
באמצע. זה היה הילד החדש. המורה קיבלה אותו בברכה: "שלום, בר!".
"סליחה על האיחור". הוא אמר וחייך את החיוך המושלם שלו. המורה גם חייכה
ואמרה: "לא נורא, בדיוק התחלנו. בוא תיכנס. כולם סימנו לו שהוא יכול לשבת
לידם. בעיקר הבנות. רציתי שהוא ישב לידי אבל לא סימנתי. הוא הסתכל לכל הכיוונים
ובסוף הוא ראה שיש מקום פנוי לידי, אז הוא בא והתיישב. אני ושלי היינו בשוק. "מה
הוא קרא את המחשבות שלי?" אמרתי לשלי. שלי צחקה ואמרה: "נראה לי
שכן." שתינו צחקנו. הוא לפתע אמר: "היי, אני בר. אני חדש כאן ואת נראית
לי נחמדה, אז חשבתי שתוכלי להכיר לי את המקום ואת הילדים.. מה את אומרת?"
הייתי בשוק. לא ידעתי מה להגיד לו, שלי לחשה לי באוזן: "תסכימי! אולי ככה
יתפתח משהו והוא ייפרד מהחברה שלו בשבילך". "אין מצב שהוא יעשה את זה,
אבל סבבה, אני מוכנה לנסות". אמרתי לשלי וחזרתי לשיחה עם בר. אמרתי לו: "סבבה,
תסתובב איתי בהפסקות ואני אכיר לך ילדים חדשים ואת המקום. טוב, אז נתחיל משלי.
(הצבעתי עלייה). שלי היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו מספרות הכול אחת לשנייה. אנחנו
לא נפרדות לרגע. וליד שלי יושב..." "לא עכשיו! אמרת בהפסקה, לא?"
בר קטע אותי. באתי להחזיר לו תשובה תוקפנית אבל שלי עצרה אותי אז אמרתי לו: "בסדר,
בהפסקה." וחזרתי להקשיב למורה. היא באה להגיד: "שתהייה לכולנו שנה טובה
ומוצ..." הצלצול קטע אותה והתחילה הפסקה של 5 דקות. כולם יצאו מהכיתה. אני
ושלי התחלנו להסתובב במסדרונות של שכבה ח' עם בר והכרנו לו חברים חדשים ואת המקום.
אחרי כמה זמן שלי הלכה להביא משהו מהכיתה ואני ובר חיכינו לה. פתאום בר אמר: "בואי
נצא מפה, אין מה לעשות כאן." הוא בא למשוך לי ביד כדי שנלך החוצה אבל עצרתי
אותו ואמרתי: "חכה בר, מה עם שלי? היא לא אוהבת שעושים לה דברים כאלו",
"נו מה אכפת לך, פעם אחת לא יקרה כלום." הוא אמר. לא הספקתי לעצור אותו
והוא כבר אחז בידי ומשך אותי למחוץ השכבה שלנו. התחלנו ללכת לכיוון הספסלים שהיו
פנויים והתיישבנו על אחד מהם. בר התחיל לשאול: "יולי, מה קורה?" התחלתי
לענות לו: "הכול בס.." הצלצול קטע אותי ובר התעצבן ואמר: "נוו, מה
נסגר עם הצלצולים האלה?!הם אוהבים לקטוע אותנו או מה?!" אמרתי לו: "אתה
יודע, בר, זו לא אשמת הצלצולים, זו פשוט הפסקה של חמש דקות, ונגמר הזמן. בוא, עזוב,
אל תתעצבן בגלל שטויות, יהיו לך השנה סיבות טובות יותר להתעצבן עליהן". שנינו
צחקנו והלכנו לכיתה.
הכיתה
הייתה כבר מסודרת בטורים ישרים לתחילת השיעור. ברור ששלי ואני ישבנו יחד באותו
השולחן, אנחנו תמיד יושבות ביחד. אחרי כמה שניות בר נכנס לכיתה, ראה איפה אני
יושבת ובלי לשאול פעמיים הוא בא והוסיף כיסא דווקא ביני לבין שלי. מכל המקומות
בכיתה הוא היה חייב להידחף?! שלי ואני היינו בשוק ממנו (בפעם השנייה, אבל מי סופר?).
הוא ראה את הפרצוף ששתינו עשינו, אז הוא
חייך אלי את החיוך הכובש שלו, שיכול להסיח את דעתה של כל בת ונרגעתי. הוא התחיל
לשאול: "אז...יולי, מה את אוהבת לעשות?", "אני אוהבת לכתוב סיפורים
ואני מעלה אותם לבלוג שאני מנהלת". אמרתי לו. וערן, שישב ממול, כרגיל מתערב
בכל דבר ואמר: "עזוב אותך משטויות, הסיפורים האלו גם ככה לא מעניינים אף אחד.
אל תכנס לתסבוכת הזו. היא תחפור לך על הסיפורים שלה בכל שנייה שתוכל". בר
התעלם ואמר: "יולי, ספרי לי עוד, אני רוצה לדעת על מה הסיפורים שלך". הוא
חייך שוב את החיוך המושלם שלו. חייכתי אליו בחזרה ואמרתי: "יש לי כל מיני
סיפורים. על אהבה, על שנאה, על חברות טובה בין בנות שנהרסת בגלל בנים. וכמובן יש
גם איזה סיפור או שניים על כל מיני דרקונים ומפלצות". המורה בדיוק נכנסה
לכיתה. אמרתי לבר: "אני אתן לך את הכתובת של הבלוג שלי בהפסקה". בר הנהן
בראשו והסתכל לכיוון המורה. אני הסתכלתי על שלי במבט מלא אושר ושמחה ממה שקרה
עכשיו. אמרתי לה בלחש: "סוף סוף משהו מתעניין בסיפורים שלי" שלי צחקה
מעט וחזרה להקשיב למורה. גם אני התחלתי להקשיב למורה. היא אמרה: "אני רוצה
שכולכם תרשמו בבקשה ביומנים או במחברות את המערכת למחר. ולפני שאני אשכח, אני רוצה
לחלק לכם בנוסף דפים לגבי שנת הלימודים, תתנו אותם בבקשה להורים". המורה
התחילה לחלק את הדפים. "אני מכתיבה את המערכת של מחר, אז כולם להוציא עפרונות
ולרשום: שעה 1-מדעים שעה 2-תנ"ך שעה 3-דמוקרטיה שעה 4-אנגלית ושעה 5-ערבית.
זהו, מחר אתם מסיימים בשעה 13:00". הצלצול נשמע ברקע. מהר כתבתי לבר על דף את
הכתובת של הבלוג שלי, זרקתי את הדף לכיוון בר ושלי משכה אותי לכיוון היציאה. הלכנו
לאחד הספסלים שבשכבה שלנו. היו שם עוד כמה בנות שחיכו לנו. התחלנו להעלות כל מיני
רעיונות למה נעשה אחר הצהריים. חלק מהבנות אמרו: "בואו נלך לקניון." שלי
אמרה: "לא, יש חנות בביג שאני רוצה מאוד ללכת אליה. בואו נלך לביג
פלייייז". הסכמנו כולנו למען שלי שנלך אחר הצהריים לחנות שהיא רוצה להיות בה.
הבנות שמו לב שבר עומד מאחוריי והשתתקו. לא הבנתי מה קורה עד שהסתובבתי לאחור. בר
אמר: "יולי, בואי נלך לסיבוב". הסתכלתי על הבנות בשאלה אם אני יכולה
ללכת? שלי אמרה: "לכי, אנחנו נסתדר הפסקה אחת בלעדייך. נכון, בנות?" ,כן,
ברור, לכי יולי". כל הבנות אמרו. הלכתי עם בר. סובבתי את הראש שלי לאחור
ולחשתי: "תודה, אני חייבת לכן". הבנות צחקו מעט וחזרו לדבר ביניהן. אני
ובר בינתיים יצאנו מהבניין. בר אמר: "יולי את רוצה......"
