אני אסיר תודה לך;
כלוא מאחורי סורגים שבראת
במיוחד בשבילי.
עם נוצות כנפייך אותי משכת
ומשחת
למלך
על כל כאביי.
שכחת ברפיון, שבתוך האובך
נשרת מזכרת לבנה בידי.
באותה פיסה ממך, אחזתי
וטבלתי
בדיו שחור.
כתבתי לך,
על הכתם שיצרת בי, שבולע קשתות צבעוניות
מרוסקות לשברים של אור.
מחיתי דמעה מהדף
ומחיתי על טף שנקטף
על ידי מלאך של קור.
הוספתי לחרוט על עצמי,
לקעקע משאלה:
אולי תחכי עוד שבריר של שנייה,
לפני שתסגרי עפעפיים
לפני שתשליכני למים
כאבן שאין לה הופכין?
כיהלום בתוך מי השופכין?
ועם רוגע צחור במבט
את תבטיחי לי שאהיה ציפור דרור,
ממש רגע כמעט
לפני שאפגע בתחתית הבור.
אבל את, את רק תפריחי לך יונים.
ואני עודי קטוע, תקוע
כרגלי השושנים.
אֵת הסנה הבוער שבי, עם כל סודותיי,
זרם המים ידאג כבר לשחוק.
עם רטט מגמגם בשפתיי
את תנדדי רחוק
ותפרצי בצחוק.
צריך להוציא את הטעם שלך
מחוץ לחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה