הייתה לי מורה להיסטוריה בבית ספר היסודי
שקראו לה דקר. היא שאלה אותנו את השאלה וכשכתבה על הלוח זה היה ברור:
ה"ע". אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. הכוונה היא לעין.
לקח לי המון זמן להבין מה היא אמרה ואני חושב שעכשיו אני מבין. הדת היא דבר שנכפה על בן אדם בדרך כלל. הדת גורמת לבן אדם להאמין בדברים, אלהים או פסלים, לפעול על פי כללים, מצוות, וללכת בדרך מסוימת, דרך שלא פוגעת בדת. אפשר להגיד שהדת נותנת לפעמים לבן אדם הרגשה של ביטחון, של יעוד, של מימוש עצמי (עשייה דתית) וסוג של הגנה מפני "עולם החומר", הטכנולוגיה שמפחידה לפעמים, פיתויים ואולי התחרות והקצב המהיר שקיימים אצל הרבה אנשים.
מצד שני קיימת הדעת. הדעת לא נכפית. הדעת באה מהבן אדם עצמו. רק הבן אדם בעצמו יכול ללכת וללמוד, לראות. אף אחד לא יכול לעזור לי להבין דברים שאני צריך להבין בעצמי. הדעת נותנת אפשרות לבן אדם לבנות את עולמו בעצמו, בכוחותיו. ככל שמבינים יותר, ככל שיודעים יותר וככל שמסוגלים לעשות יותר מרגישים יותר בטוחים, יותר חזקים ולדעתי, יותר רצויים.
אם אני לא אלחם, אתמודד ואהיה מוכן להתמודדויות מסוגים שונים, מי יעשה את זה בשבילי? אף אחד. לא יהיה אף אחד שיגרום לי לקום בבוקר, לא יהיה אף אחד שיפתח לי דלתות וייתן לי ביטחון והרגשה טובה. רק אני יכול להשיג את הדברים האלו בעצמי, וזה דורש מלחמה, זה דורש ידע, הבנה והתמודדויות קשות.
האמת היא שהעולם הוא אכזר למי שנלחם בכוחות עצמו, אבל בגלל שאין לי על מי לסמוך אני מרגיש צורך לעשות את זה. קשה לי לסמוך אפילו על עצמי. אני לא יודע אם יהיה לי כוח לקום מחר בבוקר, אבל אני יודע שאני צריך ובגלל זה אני מנסה לעשות את זה גם אם זה מאוד קשה. אם אני לא אנסה איך אני אדע שאני יכול? איך אני אדע שיכולה להיות לי הרגשה טובה אחרי שאני אתאושש מהשינה? אני צריך לנסות.
אני מרגיש שאני זורק את עצמי ל"תוך המים" לפעמים כשאני עושה דברים שאני לא בטוח שיש לי את הכוח והמסוגלות בשבילם. למשל: אני הולך לשחק טניס גם כשאין לי מצב רוח וביטחון עצמי באותו רגע. אני עושה את זה כי אני יודע שזה יכול לעבור. אני יודע שאם אני לא אנסה להתגבר על זה באותו רגע זה לא יחלוף במהרה, זה אולי יחזור. אני יודע שאני לא אוהב את זה שיסתכלו עלי אבל אני אצטרך לקבל את זה.
הדת יכולה לתת סוג של מסכה לבן אדם. אני חושב שיש הרבה דתיים שמפחדים מהעולם החילוני כי הם רואים את הדברים הרעים שבו. אולי הם רואים דווקא את הכישלונות והחולשה של בני האדם שהחיים אכזבו אותם: את הסמים, הבטלה, חוסר החיוניות ואולי הבזבוז. פה מגיעה האמת שלי שצריך להיות חזקים בשביל לא להגיע למקומות לא טובים, בשביל להישאר על מסלול ברור פחות או יותר ובשביל להגיע להישגים כלשהם.
להישג אחד אני הגעתי: שבתי למסלול שהיה שלי: חזרתי ללמוד לפני שנה וגם אני סוף-סוף מרגיש שאני מממש את עצמי, את היכולות שלי. האמת היא שאני מפחד לסיים כמו ההורים שלי. אני רוצה חיים טובים יותר. אני לא חושב שאבא שלי מימש את היכולות שלו ואני רוצה ל"חפות" על כך, אני רוצה לתקן את מה שנראה לי שבור.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי "למה זה קורה דווקא לי?","למה איבדתי את הדרך שהייתה לי?", "למה החיים שלי כל כך לא ברורים לפעמים?" "למה קשה לי להגיע להחלטות?" , "למה אני מפחד?", "למה קשה לי כל כך להתאים את עצמי לחברה?" אני עדיין מנסה להבין ואחד הדברים שאני שומר בתוכי הוא שאסור לי להיכנע. לכולם לפעמים קשה ולפעמים כואב, אבל אלו החיים ואם אני לא אדע להתמודד לבד אני אספוג מכות קשות מאחרים, מהחיים. ספגתי הרבה בשביל להבין שאני צריך להיות עצמאי וחזק לעצמי. אני לא יכול לדעת עוד כמה קשיים יהיו לפני, אבל אני יכול להישאר חזק, וזה מה שאני מנסה לעשות כי אני יודע שזה שווה את זה, גם אם אני לא תמיד רואה את זה.
אולי הייתי צריך לפתוח את העיניים ולהבין שהעולם הוא לא מה שחשבתי שהוא. הוא לא קל כשאין לי על מי לסמוך. זה קשה לי לבנות את עצמי אבל אני עושה את זה גם אם זה קצת מאוחר. אני בן 18 אבל כל החיים לפני ואני יכול לעשות מהם כמעט מה שאני רוצה אם אני אתמיד ואלחם. אולי אלו מילים חזקות והמשמעות שלהם היא קושי, אבל אני מעדיף את הקושי הזה מאשר הבדידות, חוסר המימוש העצמי וההרגשות שנלוות לכך.
בעבר היו לי המון חברים, אבל פתאום קשה לי לדעת איך להתקרב לאנשים. זה נראה לי עכשיו מסובך יותר. אולי הייתי עיוור מלראות את הקושי שקיים גם בחיי חברה. אני לא רואה את ההורים שלי מתקשרים בצורה טובה עם אחרים, לפחות לא את אבא שלי, ואולי זה משהו שחסר אצלי במשפחה ובגלל זה קשה לי, אולי זה בגללם. זה ילדותי להאשים, אבל זה עוזר לי להבין.
המצב שלי הוא טוב אבל גם רע. אני לומד, אני מקבל ציונים טובים, אני מדבר ואני עושה, אבל מבפנים אני מרגיש שבור. אני לא מוצא את עצמי, אני לא יודע לאן אני שייך ואני מרגיש שהרבה דברים משתנים מסביבי וזה קשה לי, אבל אני רוצה שתדעו שאני ממשיך לנסות.
יש הרבה דברים שלא ידעתי בזמן הנכון ואני צריך לוותר עליהם.
יש הרבה אכזבות ורגעים קשים שאני זוכר וסוחב איתי.
המטרה שלי היא למנוע טעויות ואכזבות. אני רוצה לגלות יותר על העולם, אני רוצה לטעום מכמה שאוכל, אבל אני לא רוצה לבזבז, אני לא רוצה להרוס יותר.
אולי יש אלוהים שמכוון אותי לדרך הנכונה ואולי אני לא צריך לסמוך עליו, אלא על עצמי כי הוא לא היה פה כשהייתי למטה.
לקח לי המון זמן להבין מה היא אמרה ואני חושב שעכשיו אני מבין. הדת היא דבר שנכפה על בן אדם בדרך כלל. הדת גורמת לבן אדם להאמין בדברים, אלהים או פסלים, לפעול על פי כללים, מצוות, וללכת בדרך מסוימת, דרך שלא פוגעת בדת. אפשר להגיד שהדת נותנת לפעמים לבן אדם הרגשה של ביטחון, של יעוד, של מימוש עצמי (עשייה דתית) וסוג של הגנה מפני "עולם החומר", הטכנולוגיה שמפחידה לפעמים, פיתויים ואולי התחרות והקצב המהיר שקיימים אצל הרבה אנשים.
מצד שני קיימת הדעת. הדעת לא נכפית. הדעת באה מהבן אדם עצמו. רק הבן אדם בעצמו יכול ללכת וללמוד, לראות. אף אחד לא יכול לעזור לי להבין דברים שאני צריך להבין בעצמי. הדעת נותנת אפשרות לבן אדם לבנות את עולמו בעצמו, בכוחותיו. ככל שמבינים יותר, ככל שיודעים יותר וככל שמסוגלים לעשות יותר מרגישים יותר בטוחים, יותר חזקים ולדעתי, יותר רצויים.
אם אני לא אלחם, אתמודד ואהיה מוכן להתמודדויות מסוגים שונים, מי יעשה את זה בשבילי? אף אחד. לא יהיה אף אחד שיגרום לי לקום בבוקר, לא יהיה אף אחד שיפתח לי דלתות וייתן לי ביטחון והרגשה טובה. רק אני יכול להשיג את הדברים האלו בעצמי, וזה דורש מלחמה, זה דורש ידע, הבנה והתמודדויות קשות.
האמת היא שהעולם הוא אכזר למי שנלחם בכוחות עצמו, אבל בגלל שאין לי על מי לסמוך אני מרגיש צורך לעשות את זה. קשה לי לסמוך אפילו על עצמי. אני לא יודע אם יהיה לי כוח לקום מחר בבוקר, אבל אני יודע שאני צריך ובגלל זה אני מנסה לעשות את זה גם אם זה מאוד קשה. אם אני לא אנסה איך אני אדע שאני יכול? איך אני אדע שיכולה להיות לי הרגשה טובה אחרי שאני אתאושש מהשינה? אני צריך לנסות.
אני מרגיש שאני זורק את עצמי ל"תוך המים" לפעמים כשאני עושה דברים שאני לא בטוח שיש לי את הכוח והמסוגלות בשבילם. למשל: אני הולך לשחק טניס גם כשאין לי מצב רוח וביטחון עצמי באותו רגע. אני עושה את זה כי אני יודע שזה יכול לעבור. אני יודע שאם אני לא אנסה להתגבר על זה באותו רגע זה לא יחלוף במהרה, זה אולי יחזור. אני יודע שאני לא אוהב את זה שיסתכלו עלי אבל אני אצטרך לקבל את זה.
הדת יכולה לתת סוג של מסכה לבן אדם. אני חושב שיש הרבה דתיים שמפחדים מהעולם החילוני כי הם רואים את הדברים הרעים שבו. אולי הם רואים דווקא את הכישלונות והחולשה של בני האדם שהחיים אכזבו אותם: את הסמים, הבטלה, חוסר החיוניות ואולי הבזבוז. פה מגיעה האמת שלי שצריך להיות חזקים בשביל לא להגיע למקומות לא טובים, בשביל להישאר על מסלול ברור פחות או יותר ובשביל להגיע להישגים כלשהם.
להישג אחד אני הגעתי: שבתי למסלול שהיה שלי: חזרתי ללמוד לפני שנה וגם אני סוף-סוף מרגיש שאני מממש את עצמי, את היכולות שלי. האמת היא שאני מפחד לסיים כמו ההורים שלי. אני רוצה חיים טובים יותר. אני לא חושב שאבא שלי מימש את היכולות שלו ואני רוצה ל"חפות" על כך, אני רוצה לתקן את מה שנראה לי שבור.
הרבה פעמים אני שואל את עצמי "למה זה קורה דווקא לי?","למה איבדתי את הדרך שהייתה לי?", "למה החיים שלי כל כך לא ברורים לפעמים?" "למה קשה לי להגיע להחלטות?" , "למה אני מפחד?", "למה קשה לי כל כך להתאים את עצמי לחברה?" אני עדיין מנסה להבין ואחד הדברים שאני שומר בתוכי הוא שאסור לי להיכנע. לכולם לפעמים קשה ולפעמים כואב, אבל אלו החיים ואם אני לא אדע להתמודד לבד אני אספוג מכות קשות מאחרים, מהחיים. ספגתי הרבה בשביל להבין שאני צריך להיות עצמאי וחזק לעצמי. אני לא יכול לדעת עוד כמה קשיים יהיו לפני, אבל אני יכול להישאר חזק, וזה מה שאני מנסה לעשות כי אני יודע שזה שווה את זה, גם אם אני לא תמיד רואה את זה.
אולי הייתי צריך לפתוח את העיניים ולהבין שהעולם הוא לא מה שחשבתי שהוא. הוא לא קל כשאין לי על מי לסמוך. זה קשה לי לבנות את עצמי אבל אני עושה את זה גם אם זה קצת מאוחר. אני בן 18 אבל כל החיים לפני ואני יכול לעשות מהם כמעט מה שאני רוצה אם אני אתמיד ואלחם. אולי אלו מילים חזקות והמשמעות שלהם היא קושי, אבל אני מעדיף את הקושי הזה מאשר הבדידות, חוסר המימוש העצמי וההרגשות שנלוות לכך.
בעבר היו לי המון חברים, אבל פתאום קשה לי לדעת איך להתקרב לאנשים. זה נראה לי עכשיו מסובך יותר. אולי הייתי עיוור מלראות את הקושי שקיים גם בחיי חברה. אני לא רואה את ההורים שלי מתקשרים בצורה טובה עם אחרים, לפחות לא את אבא שלי, ואולי זה משהו שחסר אצלי במשפחה ובגלל זה קשה לי, אולי זה בגללם. זה ילדותי להאשים, אבל זה עוזר לי להבין.
המצב שלי הוא טוב אבל גם רע. אני לומד, אני מקבל ציונים טובים, אני מדבר ואני עושה, אבל מבפנים אני מרגיש שבור. אני לא מוצא את עצמי, אני לא יודע לאן אני שייך ואני מרגיש שהרבה דברים משתנים מסביבי וזה קשה לי, אבל אני רוצה שתדעו שאני ממשיך לנסות.
יש הרבה דברים שלא ידעתי בזמן הנכון ואני צריך לוותר עליהם.
יש הרבה אכזבות ורגעים קשים שאני זוכר וסוחב איתי.
המטרה שלי היא למנוע טעויות ואכזבות. אני רוצה לגלות יותר על העולם, אני רוצה לטעום מכמה שאוכל, אבל אני לא רוצה לבזבז, אני לא רוצה להרוס יותר.
אולי יש אלוהים שמכוון אותי לדרך הנכונה ואולי אני לא צריך לסמוך עליו, אלא על עצמי כי הוא לא היה פה כשהייתי למטה.
