יום ראשון, 21 באפריל 2013

He better be right, that mad hatter / Effy

You're in front of a messed up table, where nothing's in place.
You don't know what's wrong or why,
But it is.
It's so distracting; you want to kick it again and again,
Until you lose all your energy.
So you just change it until you can finally move on.
And then you move, and you breathe.
Everything's better. Time passes.
Your mind is constantly occupied with food, with eating.
You can't wait for that moment when you lose yourself in it,
Can't wait to stuff yourself with all that junk.
You know it's coming, you don’t always fight it anymore.
You've stopped trying getting rid of it, you just try to keep things healthy.
You even learnt to like yourself, or at least to deny and live with the loath.
You believe you're much better, happier.
Well, you moved to other addictions.
It seemed ok, but then you had no control again.
You hate it, you like it. Either way, you do it.
Occasionally, you break, you cry, you scream.
Not as bad as it used to be, not as much for sure.
You've become strong.
You can keep going, but your way is full of day offs.
And then you go to sleep, too early or too late.
With a terrible feeling, or a wonderful one-
It doesn't matter, tomorrow's a new day.
Again, you fix your pillow till frustration, and that is it.
You fall asleep.
Thoughts:
*What am I talking about? Some people are starving in Africa.
* That, dad, is why I choose not to waste my time on math- source of stress that I do not like at all.  Also, that's why I sometimes was able to live in a mess for a while.
*My little sister is definitely one of the greatest things in my life.
*It's lonely, but you grow, and you learn, and you struggle, and you fight, and you dream and you live.
*this was the tiniest bit I could write now, but that's enough.  
Now look outside your window, I did- and it's a beautiful day.

יום חמישי, 18 באפריל 2013

הראש כבר נרטב / אנונימי

בבקשה תרפיני מהר,
כי האחיזה שלך כבר חונקת.
נגד הרוח אני דוהר,
אבל את בפני רק יורקת.
 
מנסה לברוח מהאזיקים,
אבל לא רואה שום תקווה באופק.
מנסה לשחרר מהצוואר את הניבים,
כי הנוכחות שלך רק מעלה לי את הדופק.
 
מפלס את דרכי מהקולר הדוקר,
מקווה להחליף לקולר המגן,האחר,
שבו היוונים השתמשו על כלביהם,
כדי להגנם מלהפוך לטרפיהם
של הזאבים שרק מחפשים,
צוואר עם ורידים קצת בולטים.
 
אני שקוע במים עמוק,
אפילו הראש כבר מתחיל להיכנס,
נמשך יותר ויותר,מגיע רחוק,
רק האף נשאר בחוץ,פאקינג נס.
 
לקחת נשימה ואת הראש לטבול?
כי אין יותר מקשיב לקול.
כותב את הכל על חתיכת דף,
כי בוא נודה בזה נגמר המרדף.
 
לא צריך שום סמים מרגיעים,
או את הנשיקות שלך ואת החיבוקים,
לא צריך את הדאגות שלך לנפשי המעוותת,
כל מה שאני רוצה זה לקבל את השקט.

יום שלישי, 9 באפריל 2013

She's doing great, and that is great, and i'm great and she's great / מאת Effy

She. What is she?
Can anyone tell?
Neither science nor nature could solve it for me.
A woman so full
Of power and strength
Both inside and outside,
The best she can be.
Charms every new friend right away as they meet,
Her brains seem delightful and so does her meat.
No shame and no nothing, and yet- everything
One day she'll wake up to a loud alarm's ring.
To get to her place,
She has lost and she's earned,
All that's behind is now long ago burned.
She's living today- smiling, drinking and smoking
I honestly hope that she won't end up choking.
But that's it for now, there's nothing to do,
This poem's the last thing I'm giving to you.

יום ראשון, 7 באפריל 2013

מאת A.P

אמא תמיד אומרת לי לא לוותר.
לנסות ולנסות עד שאני מצליחה.
ואם לא מצליח לנסות שוב.
אני לא מבינה אותה, למה תמיד צריך לנצח?
למה אי אפשר לוותר כשקשה?
במילא זה לא הדבר הכי חשוב שיש.
מה עם הדרך, היא לא חשובה?
אבל היא אומרת שהתוצאה היא זאת שמשנה...
אבל אני לא כול כך אוהבת לנצח.
אני אוהבת את הדרך, אוהבת להנות.
אבל... אני חייבת לרצות אותה, היא אמא שלי!
ומה אם היא תתאכזב? מה יקרה אז?
אני לא אוהבת כשהיא מאוכזבת...
אני לא אוהבת להיות מאכזבת!

יום שבת, 23 במרץ 2013

מאת בר לפידות


זיכרונות..
זיכרונות ממלאים את גופי.. את ראשי.. כל יומי עסוק בהם.. בזיכרונות.
מחזירים אותי אחרונה.. גורמים לי לחייך, לבכות, לכעוס.. לצחוק ולהיות מאושרת.
אז מה אם ממשיכים הלאה? וממשיכים בראש מורם..
לעולם אין לשכוח את אותם הימים.. שעזרו לנו, שעצרו אותנו.. שהקשו והקלו עלינו להמשיך הלאה ולעשות את כל הדרך הזאת עד היום.
על כל יום, טוב או רע.. צריך להודות. להסתכל אחורה, ולחייך.
זה יכול להיות קשה.. מעציב... יכולים להתגעגע.. אבל ככה זה.. וככה זה טוב J
צריך לזכור שהחיים לעולם לא עוצרים.. כל שנייה ושנייה הגלגל ממשיך להסתובב, אבל גם לזיכרונות יש זמן ומקום.
ועכשיו.. זה הזמן הנכון בשבילם.. בשביל הזיכרונות.. בשביל לשבת בשקט, עם עצמך.. לכמה דקות.. ולהיזכר בכל אותם הימים, הרגעים, האנשים, שהפכו אותנו למה שאנחנו היום J

יום שישי, 22 במרץ 2013

שיר לפסח / יעל עובדיה

יושב אלוהים על ענן רך
מביט על ארץ ישראל -
על העם שכבר מתקופת התנ"ך
את מעשיו רק חירב וקילקל!
 
על העם שכתב והילל בספריו:
אלוהים הוא הקדוש והחשוב ביקום,
אפילו דינוזאור לא ייגבור עליו,
בלעדיו - חיינו לא שווים כלום!
אבל מה, לפעמים אין לזה שום ערך
וביבי הוא לא ממש שלמה המלך...
אולי עליי את ישראל לעזוב...
ולאן אלך...?
להודו!
הודו לאדוניי כי טוב!
 
הודו הודו לאדוניי כי טוב
הודו לאדוניי כי טוב!
מדוע לא בחר במלכת שבא,
אם הודו לאדוני כל כך טובה
ועכשיו כשפסח בא
אדוניי מרבה לחשוב
שאולי בחר בישראל בלי סיבה
והודו לאדוני כי טוב!!