פרק ראשון של ספר באורך מלא. שם הפרק: "אני מחזיר לבריון" / מאת יוגב שכטר

היה לי את אותו חלום שחוזר על עצמו בימים האחרונים.
אני שבוי בכלוב מסיבה לא ברורה, יש מין יצורים מכוערים בכל כיוון מסביב, ואני זוכר דמות. לא רואים אותה, אלא צל גדול שברור ששאר היצורים משתחווים לו וחורץ את דיני למוות. בשלב הזה אני זוכר רק שתי עיניים, לא יותר מזה. שתי עיניים גדולות צהובות ומפלצתיות, שנמצאות בראשו של הצל המוזר. בחלק הזה של החלום אני תמיד מתעורר. שמי ארתור בלו, יש לי שיער שחור, עיניים כחולות, ידיים כחושות ואני לא כל כך גבוה. אני בן 14 ולומד בכיתה ח' בבית הספר על שם דרווין שנמצא בבוסטון. בבית הספר דרווין, כמו בכל בית ספר נורמאלי, יש בריונים שתמיד מחפשים למי להיטפל. אצלנו זה נקרא ג'ו הרניס, ראש נבחרת הכדורגל. הוא בן 17 אבל עדיין לומד בכיתה ח'. הוא נשאר כתה שלוש פעמים בגלל שהוא מאחר כל הזמן ומקבל נכשל בכל המבחנים. במקרה רגיל היו אמורים להעיף אותו מנבחרת הכדורגל, אבל נבחרת הכדורגל נצחה בינתיים בכל משחק שבו ג'ו שיחק. מאמן הכדורגל מר פרנסיס, לחץ על המורים להשאיר אותו בקבוצת הכדורגל בגלל שהוא לא סובל הפסדים. חוץ מזה, אבא של ג'ו הוא איש עסקים מצליח והוא תורם לבית הספר הרבה כסף, לכן הם מפחדים להעניש את ג'ו, מכיוון שהם לא רוצים שמר הרניס יפסיק את המימון. בצורה זו ג'ו הרניס מוגן מכל הכיוונים ולכן אין לו בעיה לפגוע בקורבן תמים ופגיע העונה לשם 'אני'. אתם מבינים, בדיוק כמו שג'ו הרניס הוא בתפקיד הבריון אצלנו, אני נבחרתי לגלם את תפקיד החנון שהוא שק האגרוף של המקובלים. אני אתן לכם דוגמא למה שקורה בדרך כלל: זה היה איזה יום שישי בבוקר. אני בדיוק נכנסתי לבית הספר ובדקתי את כל הכיוונים כדי לבדוק שאין אף בריון שמחכה להסתער עליי ברגע שאחצה את המסדרון. היו שם תלמידים ליד הלוקרים שלהם, ליד הברזייה וליד הדלתות של הכתות, אבל לא ראיתי אף אחד שיכול להסב נזק. התחלתי להתקדם במסדרון, ובדיוק אחרי שלושה צעדים הופיעו מאחורי ג'ו הרניס ועוד שני טמבלים מנבחרת הכדורגל. "הי גלן" פנה ג'ו לאחד הטמבלים התורנים שלו "מה אתה אומר שצריך לעשות עם ארתי הפעם?" גלן פנה אליי במבט רשע ואמר "לדעתי אנחנו צריכים את גלגל המכות!" בשלב זה ג'ו התחיל לדבר כאילו הוא מנחה את שעשועון הטלוויזיה 'תכה בחנון'. "טובי" ג'ו פנה לטמבל השני "איך תגרום לחנון לבכות הפעם? לתקוע אותו בפח הזבל, לתקוע את פח הזבל עליו, או כל התשובות נכונות?" טובי התחיל לחשוב איזו תשובה לבחור, "נו אידיוט איזה תשובה אתה בוחר?" זירז אותו ג'ו "אפשר חבר טלפוני?" שאל טובי. ג'ו שם את ידו על מצחו ולאחר מכן בעט בטובי וכינה אותו ראש כרוב. "אני אענה על השאלה הזו בעצמי" ג'ו הסתכל עליי מקרוב "התשובה היא כל התשובות נכונות, ועכשיו חנון תתכונן לפגוש את הפח מקרוב". ג'ו תפס אותי ושם אותי בפח הזבל ליד הכתה שלנו. "מישהו יכול לעזור לי כאן" ביקשתי כשראשי וידיי תקועים עמוק בפח ואין לי יכולת לצאת החוצה "בבקשה מישהו יכול להוציא אותי מפה, מסריח כאן מארוחות בוקר ישנות". אחרי זמן שנראה כמו נצח שהתחננתי לכל מי שהיה במסדרון בלי לראות למי אני מתחנן הגיעה הגאולה בצורת דניאל בריק. דניאל הוא החבר הכי טוב שלי בבית הספר, בעצם הוא החבר היחיד שלי בבית הספר. תמיד אפשר לסמוך על דניאל שיעזור לי כשהבריונים מציקים לי. דניאל הוא ילד גבוה ורזה, יש לו שיער חום מתולתל משקפיים גדולים ועבים בצבע שחור וגשר בשיניים. "שוב גלגל המכות?" שאל דניאל "כן, אני מקווה שלתכנית הזו יש הרבה רייטינג כי משדרים אותה הרבה מאד" אמרתי לו, "אל תדאג" הוא ענה לי "גלגל המכות זו התכנית האהובה ביותר בבית הספר, לכל פרק יש כבר לפחות אלפיים צפיות באינטרנט". אה כן, שכחתי לומר לכם שכל פעם שג'ו וחבורת הטמבלים שלו מציקים לי הם גם מצלמים את זה בטלפון נייד ומעלים לרשת כדי שכולם יוכלו לראות אותי סובל ולהתגלגל מצחוק על חשבוני, ככה שבכל פעם שג'ו מעלה סרטון חדש כל התלמידים מסתכלים עליי במבט מזלזל ומצחקקים כאילו שאני לא יכול לשמוע.
אחרי שדניאל הוציא אותי מהפח נכנסנו לכתה ופה בערך נגמר הסיפור.

זה מה שקרה אז. אני הייתי רוצה לספר על מקרה מיוחד שקרה. זה היה יום ראשון בבוקר. חלמתי את אותו החלום המוזר רק שהפעם היה משהו שונה. שמתי לב למשהו שלא הבחנתי בו מעולם. לא הייתי לבד בכלוב היו שם עוד אנשים אבל לא הצלחתי לזהות אף אחד חוץ מדניאל שהיה שם גם. קמתי עם הרגשה מוזרה. נכנסתי לבית הספר וכהרגלי בדקתי את הסכנות האורבות לי במסדרון. לא מצאתי אף סכנה אז נכנסתי. התקדמתי כמה צעדים ופתאום הרגשתי תחושה משונה שיש מישהו מאחורי. אני לא יודע איך אבל אוטומטית הסתובבתי ותפסתי את דניאל בגרון. "סליחה" אמרתי לדניאל והורדתי ממנו את היד. "הכל בסדר אתך?" שאל אותי דניאל "כן, אני פשוט מרגיש קצת מוזר. חשבתי שאתה ג'ו". "אל תדאג" הרגיע אותי דניאל "ביצעתי כבר את הבדיקה השגרתית, פעמיים". כן, גם דניאל הוא שק אגרוף של הבריונים, זו בעצם הסיבה שהכרנו. היה איזה יום שבריונים נעלו את שנינו מחוץ לדלת, וביחד הצלחנו להיכנס. אני מומחה לפריצת מנעולים, זיהוי מלכודות, הסתתרות והסוואה בזכות כל הפעמים שבריונים רדפו אחרי או נעלו אותי בשירותים, ודניאל הוא פריק של טכנולוגיה. בכתה ג' הוא תכנת רובוט שישקה את העציצים, בכתה ה' הוא תכנת רובוט שיעשה את המטלות שלו ושנה שעברה הוא תכנת רובוט שיכין בשבילו את השיעורים וקרא לו רובי, אבל ההורים שלו החרימו לו אותו כי זה לא מוסרי. חוץ מזה, דניאל גם מבלה כמעט את כל זמנו הפנוי במשחקי מחשב. כשהבריונים נעלו אותנו בחוץ והחלטנו לעבוד ביחד כדי להיכנס, אני פתחתי את הדלת עם סיכה, דניאל כיבה את מערכת האזעקה, ואז הראיתי לו איך להתחמק מהשומרים שג'ו הציב כדי לוודא שלא נחזור פנימה. כך הכרנו ומאז אנחנו החברים הכי טובים. נחזור לסיפור. המשכנו ללכת ודניאל הסביר לי על מערכת הפעלה מיוחדת שהוא רוצה לפתח, אבל לא הייתי מסוגל להתרכז. כל הזמן חשבתי על החלום המוזר, ועל זה שהפעם גם דניאל היה איתי שם. כל פעם שחלמתי את החלום הזה הוא היה נראה כל כך אמיתי שזה מפחיד. בשלב מסוים דניאל שאל אם אני מקשיב ואמרתי שכן, אפילו שלא באמת הקשבתי, "זה לא נראה כאילו אתה מקשיב" הוא פנה אליי "אתה בטוח שהכל בסדר?" "כן, סליחה אני פשוט שקוע במחשבות על איזה חלום שחלמתי הלילה". "איזה חלום?" שאל אותי דניאל. בדיוק כשעמדתי להסביר לו על החלום המוזר, ג'ו ושני הטמבלים שלו הופיעו מולנו. "מה דעתכם לצלם עוד פרק של גלגל המכות?" שאל אותנו ג'ו בציניות "לדעתי יש מספיק פרקים" אמר דניאל מנסה להתחמק מבלי הועיל מהעונש שלא הגיע לנו, "זה לא מה שאני חושב" פנה אליו ג'ו "מה דעתך להיות הראשון שחוטף?" ג'ו הורה לגלן להוציא את הטלפון שלו מהכיס ולצלם את המתרחש. "מה נעשה היום?" ג'ו שאל את עצמו "היום מתחשק לי חנון משקפופר ברוטב אגרופים וכמה בעיטות לקינוח". הוא שלח יד לעבר דניאל ואז אני התמלאתי כעס על ג'ו וציוויתי עליו לא לגעת בדניאל. ג'ו הסתכל עליי במבט חצי מופתע חצי מזלזל ואמר "אתה רוצה לחטוף במקומו, לוזר?" ואז התקרב אליי עם יד מכווצת לאגרוף. הדבר הבא שאני זוכר הוא את ג'ו על הרצפה כשאני מעליו מרתק אותו ומעקם לו את היד השמאלית מעל ראשו. עזבתי אותו וניסיתי להיזכר איך הגעתי למצב הזה אבל לא כל כך הצלחתי. בזמן הזה ג'ו התרחק ממני לאט כשהוא גורר את עצמו על הרצפה ואמר לי "אתה לא נורמאלי, תתרחק ממני מוזר אחד!". שאלתי את דניאל מה קרה הרגע והוא ענה לי: "מה שקרה הרגע זה שאתה כיסחת לג'ו הרניס ולבריונים שלו את הצורה. אני לא יודע איך עשית את זה, אבל אתה פשוט הסתכלת לג'ו בעיניים והוא עשה פרצוף מפוחד כזה, ואז תפשת לו ביד, הטחת אותו על הרצפה והוא התחנן לרחמים. אחי, אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שג'ו הרניס בחיים לא יתעסק איתנו שוב". דניאל חגג את הנצחון שלנו בריקוד מטופש מאד ואני רק הייתי מבולבל נורא והסתכלתי מסביב. כל הילדים הסתכלו עליי במבט מפוחד ומוזר כאילו אני איזה חייזר. הרמתי את הטלפון של גלן שהיה על הרצפה והסתכלתי על מה שהוא צילם. האמת גם אני הייתי מסתכל על עצמי מוזר אם הייתי רואה מהצד את מה שקרה שם. ג'ו ניסה לתפוס לי בחולצה אבל אני תפשתי לו את היד בתזוזה חדה כזאת. זה היה הקטע שדניאל אמר לי שקרה. ג'ו הסתכל לי בעיניים והמבט שלו היה כאילו הוא ראה רוח. הייתי עם הגב למצלמה, אז לא ראו לי את הפנים, אבל מיד אחר כך אני באמת העפתי את ג'ו באוויר וחבטתי אותו ברצפה והוא כמעט בכה. כמובן ששלחו אותי למנהל לשיחה שגם אמא שלי הייתה בה ובסופה קיבלתי השעיה של יומיים פלוס התחייבות למכתב התנצלות לג'ו המסכן שלא נגע בזבוב מימיו. כל הדרך הביתה אימא נזפה בי והעירה הערות מעצבנות, אבל אני לא הקשבתי. התעסקתי במה שקרה היום בבית הספר, ובחלום המוזר, ובכלל היה נדמה לי שאני משתגע, כשקול מוזר קטע את מחשבותיי: "ארתור..." לחש לי הקול "ארתור אנחנו צריכים אותך..." "ארתור אתה מקשיב לי בכלל" אימא שלי אמרה בעצבנות והפסיקה את הקול המוזר "כן, בטח" עניתי לה "אז מה אמרתי?" היא שאלה אותי "אמרת שזה לא מתאים לי ושאני יכול להיות בוגר יותר?" ניסיתי למצוא תשובה הגיונית "נכון" אמרה אימא שלי והמשיכה לקדוח לי בשכל, יצאתי מזה בנס. כשהגענו הביתה התיישבתי על הספה ואימא מייד יצאה ואמרה שהיא צריכה לחזור לעבודה ושאסור לי לראות טלוויזיה או לשחק במחשב. שאר הבוקר עבר בשעמום גמור של שכיבה על הספה ובהייה בהקיץ, עד שבשלב מסוים נרדמתי.