היא ידעה. היא ידעה. / לין אמזלג

לפני שאעלה את סיפורה המדהים של לין, ברצוני להודות לה שמצאה פנאי לכתוב לנו. למי שלא יודע, ללין יש בלוג משלה שבו סיפור בהמשכים. כולכם מוזמנים לקרוא בו:

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=620153

והנה הסיפור:

 

התיק הכבד כבר נמצא על גבו, המדים מסודרים במקום, מיושרים וצמודים לגופו היפה והחטוב. איך לא יהיה חטוב? חשבה לעצמה. עם כל הספורט והפעילות הרבה שהוא עושה בבית ובבסיס הוא חייב להיות חזק ושרירי.
היא מביטה בו מרחוק, בבנה הבכור עד שלבסוף הוא עוזב את המראה ומסתובב אליה, קולט את מבטה המלא חמלה ועצב, ומחייך את חיוכו האוהב, מוסר בשתיקה את אהבתו והבנתו כלפיה. הוא עוזב את החדר, משאיר את דלת ארונו פתוחה וכך גם את האור. כמה ידע שהיא שונאת את זה. היא הזעיפה פנים וזה גרם לו לגחך. "אני אוהב אותך אמא" הוא נעמד מולה, מחזיק בכתפיה בחוזקה עדינה שתמיד הפתיעה אותה כל- כך. היא הנהנה באישור והבנה והרימה את ידה הקטנה וליטפה את פניו.

"גם אני אותך, תיזהר" לו ידע כמה המילים האלה חשובות לה כרגע.
הוא חייך והנהן שוב בשקט, מחייך אליה את חיוכו השובה ופונה אל שאר המשפחה הגדולה. אל האבא המסור ואל האחיות הקטנות שהתאפרו בילדותיות כמו הברביות שלהן. אל אחיו בן העשר שמנסה בכל כוחו להידמות לו ואף לבש את תחפושת המדים שלו עבורו. היא שנאה את התחפושת הזאת בכל כוחה. אם בנה הבכור רק היה יכול להוריד את התחפושת המיותרת הזאת מגופו ולחזור אל הבגדים היפים והחמים שהיא קנתה עבורו זה היה הרבה יותר טוב, הרבה יותר מחמיא ובעיקר- הרבה יותר מרגיע.

הלילה מגיע, השקט ששורר בבית מפחיד. אף אחד לא באמת מעיז להוציא מילה. הילדים במיטה, הבעל רדום לצידה אך היא ערה, ערנית כאילו זאת שעת יום חמה, מזיעה במיטה ונעה באי נוחות עד שצלצול הטלפון נשמע ברקע וגורם לה ולבעלה לקפוץ בבהלה. היא רצה וממהרת לענות. כמה הקלה, היא חשבה לעצמה. הוא צוחק על הפאניקה שיש בקולה. הבעל מגחך גם הוא ומודיע על חזרתו למיטה, היא ובנה ממהרים לברך אותו בברכת לילה טוב וממשיכים לפטפט עד לרגע שבו היא שומעת את קול מפקדו של בנה. הוא צריך ללכת. לחזור לשדה הקרב. הוא נאנח בייאוש ומבטיח שיזהר וישמור על עצמו בשנית. היא רק נושאת תפילה בלילה ומוסרת לו את אהבתה. הוא צוחק בתגובה ומזכיר לה כמה הדדי עניין האהבה בניהם. השיחה נותקה אך למרות הכל היא ממשיכה לשבת בסלון הגדול, ממשיכה לצפות בחדר של בנה שעדיין היה מבולגן כמו שהשאיר אותו והאור בתוכו עדיין דולק, גם דלת הארון עדיין לא נסגרה. הוא יסגור ויסדר הכל בחדר, היא משכנעת את עצמה. הוא עוד יחזור ויסדר את הכל. הוא עוד יחזור. הוא חייב. כך לפחות הבטיח.

הבוקר מגיע, כולם עזבו את הבית, מותירים אותה לבדה מול השקט המחריד. היא נאנחת בייאוש ועוברת אל ניקוי החדרים, קודם לניקוי האיפור שלכלך את רצפת חדרן של הבנות ורק אז לסידור חיילי הצעצוע של הקטן. לבסוף היא מעבירה סמרטוט בכל החדרים כולל שלה ואז רק מתפנה אל חדרו של הבכור, היא מתעמתת עם עצמה למשך כמה שניות ולבסוף מובסת. היא כועסת אך קשה לה לדעת אם על עצמה או על בנה שגורם לה להשאיר את החדר כל- כך מבולגן ולחכות לבואו. הוא עוד יחזור והיא תראה לו מה- זה!

לקראת הצהריים בעלה חוזר לארוחת צהריים, היא ממהרת בין הסירים ומעבירה מבט אחד מהיר אל אהובה, זה שנתן לה את הזכות לקבל את הדבר היקר לה מכל- הילדים שלה. ועל כך אהבה אותו כל- כך. היא נזכרת בוויכוחים הקצרים שלהם על מי יחליף חיתול לאחד הילדים ומתי, מי יוצא את הילד מהגן ומי ילך לאספת ההורים השנתית. היא מגחכת ומתיישבת בשולחן הקטן, היא פוסחת בדרכה על מקומה הקבוע ומתיישבת בכיסאו של בנה הבכור. היא מרימה בידיים כבדות את הכוס שלה ומקרבת אותה אל שפתיה, לגימה אחת מרה מכוס הקפה שלה מספיקה לה כדי להתעורר במעט. לפתע הרגשה רעה עוטפת אותה מכל הכיוונים, גורמת לידה לשמוט את הכוס היפה ולגרום לכל הקפה השחור ללכלך את השולחן הנקי. היא מסננת קללה ופוגשת במבטו השואל של בעלה. היא מניעה בראשה ומסמנת לו שהוא יכול ללכת, הוא בתגובה רק מגחך על רשלנותה וחוזר לסלון הגדול ואל הטלוויזיה הגדולה. איך הוא יכול להיות כזה רגוע? ועוד במצב כזה?

היא נאנחת ומתכוונת לקום ממקומה אך דבר חם ונעים עוצר בעדה, ממש כמו ידיים חמימות העוטפות אותה מכל עבר ומושכות אותה בחזרה אל הכיסא הקשה שגם הוא התלכלך הודות לרשלנותה. היא מסובבת את המבט בתקווה לפגוש בפנים מוכרות אך הדבר היחיד שהיא רואה זה את החלון הגדול של המטבח. היא מנסה לקום שוב אך הרצון שלה גדול יותר. היא חושקת כל- כך בחמימות הנעימה הזאת שהיא נאלצת להתיישב בחזרה, באי רצון שמתנגד לתחושה הנעימה שרק עכשיו הכירה. התחושה הזאת ליוותה אותה למשך כל היום, היא הייתה מלאה בריקנות, כאילו דבר מה נלקח מימנה ונעלם אך למרות הכל הייתה חמימה ונעימה. חמה וקרה בו זמנית. כמו אובדן ומציאה יחדיו. את הבישולים לא היא סיימה, וגם את הקפה שנשפך לא היא ניקתה. את כל זה עשו בעלה ובנותיה הצעירות שמילאו אחר בקשותיה בקפידה. הם ידעו שבמצב כזה אי אפשר לשפוט אותה ולכעוס.
לא משנה לאן הייתה הולכת, התחושה הזאת עקבה אחריה, נאחזה בה בידיים חזקות שהרגישו כל- כך ממשיות ועטפה אותה סביב צווארה בחוזקה, גורמת למחנק בגרון ולדמעות לעלות מחדש ביחד עם התענוג והתאווה להרגשה הזאת. סוף היום הגיע, כולם התאספו מול מסך הטלוויזיה שהקרין את החדשות. בעלה אחז בידה בזמן שהידיים המלאות עוצמה מחבקות אותה מהצד השני, לא מרפות לשנייה. צלצול בדלת הקפיץ את כולם. בנה הצעיר קפץ ממקומו ורץ אל הדלת כשהיא נאבקת בידיים החזקות שמשכו אותה בחוזקה כה רבה חזרה אל הספה החמימה.

"אמא! יש פה עוד חיילים!" בנה הצעיר קרא בהתרגשות, גורם לליבה להחסיר פעימה, היא מיהרה ביחד עם הידיים החזקות שהמשיכו להתנגד אליה אל הדלת. בעלה ובנותיה באו אחריה. "אמא למה הצבע של הבגדים שלהם שונה משל יקיר?"

"לכו מפה" בעלה הפציר בכל ילדיה אך זה לא שינה דבר, ברגע שראתה את פניהם המושפלים של החיילים, את המבט המלא רחמים ואת העיניים המלאות חמלה. באותו הרגע כשהאור עדיין דלוק בחדרו, כשהארון עדיין פתוח ולעולם גם לא ייסגר היא ידעה. באותו הרגע כשהאחיזה סביבה התחזקה משתי הצדדים- מצד בעלה ומצד הידיים הלא מוחשיות היא ידעה. היא ידעה.