יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

מאת יעל עובדיה

אני יושבת בכיתה בשיעור תנ"כ
מקשקשת, מציירת, משעמם לי כל כך.
המורה עם השמלה (קוראים לה עמליה)
עושה לנו בבוקר דקה של אקטואליה:

היא מדברת על סליחות ועל יום כיפור
ומשהו על אתמול ועוד משהו לא קשור,
כל מחבלים, על צבא, על פצצות אטום,
עד שמצאנו את עצמנו מדברים על שלום.

צעקות, מריבות, משיכות בשיער,
(למרות שכולם באותה הדעה...)
והמורה עם השמלה וכיסוי הראש
מרגיעה את כולם בספירה של שלוש
ומסכמת: "פשוט נצטרך לקוות,
שצה"ל יעבוד שעות נוספות,
ושבכל האויבים שלנו באמונה יילחם,
אמן, יהי רצון, בעזרת השם!"

ואני מרימה את הראש, המומה,
ורואה 30 ראשים מהנהנים בהסכמה
והבנתי שיש לי עסק רציני
עם מורה שמחנכת לימין קיצוני.
אני יושבת בכיתה, משועממת כפליים,
כשאותן מילים רעות מצלצלות לי באוזניים
רוצה להתנגד לשטיפת המוח,
מרימה את היד – אך מניחה לה לצנוח....

בכיתה, ילדה לבדה יחידה,
רוצה לדבר, להרים את ידה,
להגיד – "לא לפגוע, למצוא פתרון!
הרג אנשים לא שווה את הביטחון!
רק עם משטר כמו שלנו המדינה תיפול!
האם עד כדי כך התהפכו ימין ושמאל?
ערבי, מוסלמי, לבן, שחור.....
אני לא משוגעת, אני רוצה לעזור!!!"
לכולם יש דעות, אם זה שמאל או ימין,
אבל הם לעולם לא ירצו להבין:
"איך בדיוק 'נדבר' עם האויבים?
מה את חושבת, שמחבלים הם טובים?!"

תגובה 1:

  1. מה לעשות, לדעתי עמליה צודקת, כי בסופו של דבר, יש שנאה.
    ושנאה, לצערנו, תמיד תהיה.
    כי אותו הקיצוני שידליק את המדורה ברצח על רקע לאומני לא הולך רק לשבת עם כוס קפה ולהתלונן במקום.
    אם יכולנו להפסיק היינו מפסיקים, אבל לחיות כשהשלטון! של עזה חי על אותם קיצוניים על בסיס כזה יהיה רק לנסות להתחקות אחרי שק האיגרוף של העזתים, הרי הוא הסבל.

    השבמחק