שגרת החיים שאנו נמצאים בה מאז מבצע "עופרת יצוקה"
היא שגרת חיים שאני לא מאחלת לאף
אחד
לחיות בה. לקפוץ בכל פעם שנשמעת אזעקה של אמבולנס או מהאזעקה שערוץ 2 משמיעים רק בשביל
לקבל עוד קצת רייטינג, לפחד ללכת לישון בלילה רק כי אולי האזעקה לא תהיה חזקה
מספיק הפעם ולא נספיק לקום – ואם כבר כן נספיק לקום אז אולי זה לא יהיה בזמן בשביל
להעיר את כל המשפחה ואז אולי באמת עדיף שלא נירדם, כי הרי מה יותר חשוב? כמה שעות
שינה שיגרמו לנו לתפקד בהמשך היום או חיי המשפחה שלנו ? וככה בעצם תושבי הדרום "לא"
מתפקדים כבר שנים.
לפני ארבעה ימים כפי שכולכם כבר יודעים התחיל מבצע "עמוד ענן" מבצע שאמור כביכול להחזיר לנו את שגרת החיים "הנורמאלית" שמגיעה לנו. שגרת חיים שאני לא בטוחה שמישהו אי פעם יוכל להחזיר, כי גם אם האזעקות יפסיקו וחמאס יפסיק להשליט טרור על תושבי הדרום הפחד תמיד יישאר בתוכנו, החשש שאתה אף פעם לא תדע איפה זה יתפוס אותך, המחשבה על מה תעשה כשזה יתפוס אותך ואיך תתמודד עם זה- תילחץ? לא, אסור להילחץ, צריך לשמור בבטן ולהתמודד עם המצב כי אם תאבד שליטה אתה מסכן את חייך, תבכה? לא אסור לבכות אסור להראות חולשה, או שאולי לא תגיב בכלל?
איך אפשר לצפות מאיתנו לחיות שגרת חיים נורמאלית כשכל כמה חודשים אנחנו חווים כמה ימים של הפגזות? איך אפשר לצפות מאיתנו לא לפחד רק בשביל לא לתת להם את התענוג? איך אפשר להגיד לנו שיהיה בסדר כשאנחנו רואים כבר במשך ארבע שנים שה"בסדר" הזה שכולם מבטיחים לא מגיע? איך אפשר לצפות מאיתנו ללכת לבית הספר וללמוד כרגיל כששום דבר לא כרגיל? איך אפשר לצפות מאיתנו לשבת בחיבוק ידיים כשאנחנו מופגזים על ימין ועל שמאל? איך אפשר לצפות מאיתנו לא לכעוס, להתפרץ, לדרוש שילחמו עבורנו ולא רק עבור תל אביב כי גם אנחנו חלק מהמדינה הזאת?
אז נכון בשביל להשיג את השקט הזה שכ"כ מגיע לנו כבר אנחנו מוכנים לספוג בארבעה ימים יותר מ703 רקטות, אנחנו מוכנים ללכת למקלט כל רבע שעה, אנחנו מוכנים לחיות בפחד עוד קצת (כי אנחנו רגילים לזה הרי), אנחנו מוכנים לסבול,לבכות,לדאוג,ולהיות עוד קצת בחיים לא חיים שאנחנו חווים, אנחנו מוכנים להיות "בהלם" שיש לנו שעה שלמה של שקט (שזה הדבר ה"נורמאלי" שכביכול אמור להיות), אנחנו מוכנים לסבול ולהיות עוד קצת בחוסר אונים. תדעו או לא אבל אנחנו מסוגלים לעוד הרבה יותר מזה אם זה מה שיחזיר לנו את החיים וייקח את הפחד הזה שלא עוזב אותנו במנוחה.
בתור אחת שהאזעקות משפיעות עליה מאוד אני יכולה להגיד שהפכתי להיות אדם אחר בארבע שנים האלה. אולי חלק מזה זה מכיוון שהייתי בת 14 כשמבצע "עופרת יצוקה" התחיל וגם אלינו הגיעו האזעקות שהביאו הרגשה של טרור על כולנו. אני לא רוצה בכלל לחשוב על איך זה השפיע על ילדים קטנים ממני אבל תהיו בטוחים שזה השפיע- זה לא יכול לא להשפיע.
אני לא יודעת אם זה השפיע יותר על אמא שלי מאשר עלי כשהיא מתקשרת אלי כל פעם מבוהלת שהייתה אצלה עכשיו אזעקה ואני שומעת אותה מתפללת שאצלי לא הייתה. אולי זה מטבע האימהות לדאוג ככה לילדים שלהם אבל האם זה "נורמאלי" שאמא צריכה לחשוש לחיים של הבת שלה כי אנחנו חיים תחת הפגזות? כי זה כבר לא נדיר שהאזעקה יכולה "לתפוס" אותך בכל מקום שהוא?
מעצבן אותי לדעת שכשאנחנו סובלים,בוכים,מתים מפחד ובעיקר שותקים רוב הזמן יש אנשים שעומדים דקת דומייה בשביל הרמטכ"ל של חמאס אחמד ג'בערי. הדקה הארורה הזאת שפתאום גורמת להרגשה שיש הבדל כ"כ גדול בין אלה שחווים את האזעקות לבין אלה שלא. לפעמים קיים הרצון הזה שתהיה אזעקה גם אצלם רק בשביל לפוצץ להם את הבועה הזאת, רק בשביל לגרום להם פעם אחת ויחידה לחוש את הפחד הזה, את חוסר האונים, את הדאגה לאהובים שלך שרק לארבעים שניות קצרות הם ישמעו את הקול המאיים של האזעקה בשביל שיבינו אולי קצת באיזה מצב אנחנו חיים בארבע שנים האחרונות. אבל אני החלטתי שאני לא אהיה מאלה, אני לא אתפלל שגם להם תהיה אזעקה, אני אתעלה על עצמי ולא ארצה שמישהו יחווה את הפחד שאני חווה, את האדרנלין שאני חווה, את ה"שיגרה" שאני חווה.
לפעמים פשוט צריך להאמין שגם אם אנשים מהעם שלנו עושים את זה וכביכול באים נגדנו, גם אם זה "בשר מבשרינו" הם עדיין כמונו, ההבדל היחידי בינינו הוא שהם פשוט לא מבינים. ואני מקווה שהם גם לא יזכו להבין, כי בשביל להבין צריך לחוות. ומי שלא חווה – לא מבין.
בתור תלמידת י"ב בבית הספר אני מרגישה לפעמים מחויבות מסוימת, שאם חס וחלילה תתקוף אותנו אזעקה בבית הספר אסור לי להישבר, אסור לי לבכות, אסור לי להילחץ, אסור לי לרצות הביתה כי אם אני אגיב ככה איך יגיבו הקטנים ממני? האם עכשיו זהו תפקידי להיות ה"אמא" שצריכה קודם לדאוג "לילדיה" ורק אחר כך לעצמה? ואם לא, האם אוכל לסלוח לעצמי אי פעם על כך שלא הייתי בתפקיד הזה? על כך שנתתי לילדים בני 13 לרוץ ברחבי בית הספר בלי לדעת מה הם עושים ולאן הם הולכים, לראות אותם בוכים ולתת להם לראות אותי בוכה? אולי זה חלק מהעניין? שלא משנה באיזה גיל אנחנו כולנו מפחידים? ואולי לא?
אפשר להגיד שהמבצע הזה הוא התקווה שלנו, התקווה שיום יבוא ואולי באמת הכל יהיה בסדר, שיום יבוא ולא נפחד יותר להסתובב ברחוב או לנסוע באוטו, שיום יבוא ויהיה שלום , שיום יבוא ולא ניתן שישליטו עלינו טרור, שיום יבוא ולא נשתוק יותר , שיום יבוא ואולי נוכל לכפר על הארבע שנים שעברו ועל הדברים שהם הטמינו בנו, שיום יבוא ונרגיש באמת מוגנים במדינה שלנו.
הדבר היחידי שאפשר עוד להגיד זה תודה לכל בנינו ובנותינו שמוכנים לסכן את חייהם בשביל השלום שלנו. אני רוצה לאחל להם בהצלחה ולהגיד להם תודה ענקית על כל מה שהם עושים ולבקש שיחזרו הביתה בשלום.
לפני ארבעה ימים כפי שכולכם כבר יודעים התחיל מבצע "עמוד ענן" מבצע שאמור כביכול להחזיר לנו את שגרת החיים "הנורמאלית" שמגיעה לנו. שגרת חיים שאני לא בטוחה שמישהו אי פעם יוכל להחזיר, כי גם אם האזעקות יפסיקו וחמאס יפסיק להשליט טרור על תושבי הדרום הפחד תמיד יישאר בתוכנו, החשש שאתה אף פעם לא תדע איפה זה יתפוס אותך, המחשבה על מה תעשה כשזה יתפוס אותך ואיך תתמודד עם זה- תילחץ? לא, אסור להילחץ, צריך לשמור בבטן ולהתמודד עם המצב כי אם תאבד שליטה אתה מסכן את חייך, תבכה? לא אסור לבכות אסור להראות חולשה, או שאולי לא תגיב בכלל?
איך אפשר לצפות מאיתנו לחיות שגרת חיים נורמאלית כשכל כמה חודשים אנחנו חווים כמה ימים של הפגזות? איך אפשר לצפות מאיתנו לא לפחד רק בשביל לא לתת להם את התענוג? איך אפשר להגיד לנו שיהיה בסדר כשאנחנו רואים כבר במשך ארבע שנים שה"בסדר" הזה שכולם מבטיחים לא מגיע? איך אפשר לצפות מאיתנו ללכת לבית הספר וללמוד כרגיל כששום דבר לא כרגיל? איך אפשר לצפות מאיתנו לשבת בחיבוק ידיים כשאנחנו מופגזים על ימין ועל שמאל? איך אפשר לצפות מאיתנו לא לכעוס, להתפרץ, לדרוש שילחמו עבורנו ולא רק עבור תל אביב כי גם אנחנו חלק מהמדינה הזאת?
אז נכון בשביל להשיג את השקט הזה שכ"כ מגיע לנו כבר אנחנו מוכנים לספוג בארבעה ימים יותר מ703 רקטות, אנחנו מוכנים ללכת למקלט כל רבע שעה, אנחנו מוכנים לחיות בפחד עוד קצת (כי אנחנו רגילים לזה הרי), אנחנו מוכנים לסבול,לבכות,לדאוג,ולהיות עוד קצת בחיים לא חיים שאנחנו חווים, אנחנו מוכנים להיות "בהלם" שיש לנו שעה שלמה של שקט (שזה הדבר ה"נורמאלי" שכביכול אמור להיות), אנחנו מוכנים לסבול ולהיות עוד קצת בחוסר אונים. תדעו או לא אבל אנחנו מסוגלים לעוד הרבה יותר מזה אם זה מה שיחזיר לנו את החיים וייקח את הפחד הזה שלא עוזב אותנו במנוחה.
בתור אחת שהאזעקות משפיעות עליה מאוד אני יכולה להגיד שהפכתי להיות אדם אחר בארבע שנים האלה. אולי חלק מזה זה מכיוון שהייתי בת 14 כשמבצע "עופרת יצוקה" התחיל וגם אלינו הגיעו האזעקות שהביאו הרגשה של טרור על כולנו. אני לא רוצה בכלל לחשוב על איך זה השפיע על ילדים קטנים ממני אבל תהיו בטוחים שזה השפיע- זה לא יכול לא להשפיע.
אני לא יודעת אם זה השפיע יותר על אמא שלי מאשר עלי כשהיא מתקשרת אלי כל פעם מבוהלת שהייתה אצלה עכשיו אזעקה ואני שומעת אותה מתפללת שאצלי לא הייתה. אולי זה מטבע האימהות לדאוג ככה לילדים שלהם אבל האם זה "נורמאלי" שאמא צריכה לחשוש לחיים של הבת שלה כי אנחנו חיים תחת הפגזות? כי זה כבר לא נדיר שהאזעקה יכולה "לתפוס" אותך בכל מקום שהוא?
מעצבן אותי לדעת שכשאנחנו סובלים,בוכים,מתים מפחד ובעיקר שותקים רוב הזמן יש אנשים שעומדים דקת דומייה בשביל הרמטכ"ל של חמאס אחמד ג'בערי. הדקה הארורה הזאת שפתאום גורמת להרגשה שיש הבדל כ"כ גדול בין אלה שחווים את האזעקות לבין אלה שלא. לפעמים קיים הרצון הזה שתהיה אזעקה גם אצלם רק בשביל לפוצץ להם את הבועה הזאת, רק בשביל לגרום להם פעם אחת ויחידה לחוש את הפחד הזה, את חוסר האונים, את הדאגה לאהובים שלך שרק לארבעים שניות קצרות הם ישמעו את הקול המאיים של האזעקה בשביל שיבינו אולי קצת באיזה מצב אנחנו חיים בארבע שנים האחרונות. אבל אני החלטתי שאני לא אהיה מאלה, אני לא אתפלל שגם להם תהיה אזעקה, אני אתעלה על עצמי ולא ארצה שמישהו יחווה את הפחד שאני חווה, את האדרנלין שאני חווה, את ה"שיגרה" שאני חווה.
לפעמים פשוט צריך להאמין שגם אם אנשים מהעם שלנו עושים את זה וכביכול באים נגדנו, גם אם זה "בשר מבשרינו" הם עדיין כמונו, ההבדל היחידי בינינו הוא שהם פשוט לא מבינים. ואני מקווה שהם גם לא יזכו להבין, כי בשביל להבין צריך לחוות. ומי שלא חווה – לא מבין.
בתור תלמידת י"ב בבית הספר אני מרגישה לפעמים מחויבות מסוימת, שאם חס וחלילה תתקוף אותנו אזעקה בבית הספר אסור לי להישבר, אסור לי לבכות, אסור לי להילחץ, אסור לי לרצות הביתה כי אם אני אגיב ככה איך יגיבו הקטנים ממני? האם עכשיו זהו תפקידי להיות ה"אמא" שצריכה קודם לדאוג "לילדיה" ורק אחר כך לעצמה? ואם לא, האם אוכל לסלוח לעצמי אי פעם על כך שלא הייתי בתפקיד הזה? על כך שנתתי לילדים בני 13 לרוץ ברחבי בית הספר בלי לדעת מה הם עושים ולאן הם הולכים, לראות אותם בוכים ולתת להם לראות אותי בוכה? אולי זה חלק מהעניין? שלא משנה באיזה גיל אנחנו כולנו מפחידים? ואולי לא?
אפשר להגיד שהמבצע הזה הוא התקווה שלנו, התקווה שיום יבוא ואולי באמת הכל יהיה בסדר, שיום יבוא ולא נפחד יותר להסתובב ברחוב או לנסוע באוטו, שיום יבוא ויהיה שלום , שיום יבוא ולא ניתן שישליטו עלינו טרור, שיום יבוא ולא נשתוק יותר , שיום יבוא ואולי נוכל לכפר על הארבע שנים שעברו ועל הדברים שהם הטמינו בנו, שיום יבוא ונרגיש באמת מוגנים במדינה שלנו.
הדבר היחידי שאפשר עוד להגיד זה תודה לכל בנינו ובנותינו שמוכנים לסכן את חייהם בשביל השלום שלנו. אני רוצה לאחל להם בהצלחה ולהגיד להם תודה ענקית על כל מה שהם עושים ולבקש שיחזרו הביתה בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה