פרק
שני: זה הגיע מתוך הערפל
שיר מצאה את עצמה על הרצפה. מבולבלת.
היא הביטה בשעון. כמה זמן חלף? היא נדהמה לראות שהיא איבדה את ההכרה לשתי דקות בלבד. היא הרגישה את דפיקות הלב שלה בתוך הראש שלה, מכאיבות ופועמות.
ואז היא הביטה למעלה, אל עינית הדלת ונזכרה מה קרה. מה היא ראתה.
אבל זה לא יכול להיות, נכון? לא יכול להיות שהיא ראתה את מה שראתה. זה העולם האמיתי ואין דברים כאלה בעולם האמיתי. היא ניסתה להכריח את עצמה לא להיזכר, אבל הזיכרון צף ועלה בה:
זה הגיע מתוך הערפל. זה נראה לא נכון, לא במקום. זועם אבל מבולבל. והכי גרוע, מתוך מה שנדמה שהיו העיניים שלו, הוא הביט ישר עליי.
ואז זה קרה, משהו משך ברגל שלי ומעדתי. משהו ניסה למשוך אותי משם. כל מה ששיר זכרה היה משיכה ו...לחישה. הייתה שם לחישה. אזהרה רחוקה ועמומה שהדהדה לה בראש כמו שעון מעורר שמצלצל ונכנס לך לתוך החלום. יכול להיות ש...? אין סיכוי!
שיר ידעה שהיא לא תוכל לעצור את עצמה מלהביט שוב דרך העינית. היא גייסה את כל הכוח שיש בה, נעמדה והציצה. לא היה שם אף אחד. לא ערפל ולא דמות. רק תחושה מרה ומחשמלת.
היא מזגה לעצמה כוס מים קרים מהמטבח והתיישבה על הספה. היא הדליקה טלוויזיה בערוץ עם תכניות מצוירות. משום מה בוב-ספוג נראה לה מציאותי והרגיש לה בטוח יותר מכל מה שחוותה הערב. היא חשבה שהיא נרדמת, בדיוק כאשר השידור הופסק והתמונה החלה לרצד על המסך. שיר קמה לנתק את הממיר מהחשמל לרגע, בדיוק כמו שאבא עושה לפעמים, אבל גילתה שהעוזרת לא חיברה בחזרה את הממיר מהבוקר והוא היה מנותק. התוכנית נתקעה על הצחוק של בוב-ספוג, הוא צחק וצחק, תקוע ושום כפתור לא עזר.
שיר הרגישה שוב את האפלה מגיעה, ודרך החלונות הערפל חזר.
היא ידעה שהדבר ההוא מחכה בחוץ, אבל גם ידעה שיש משהו שנמצא ביחד איתה בבית. משהו אחר. משהו מרגיע. היא הרגישה מוזר לעשות את זה, אבל ממילא הכל היה מוזר הערב. היא פתחה את הפה ואמרה בקול: "דודה תקווה, זו את?"
הווילון התחיל לזוז מול עיניה. היא חייכה ואמרה: "דודה תקווה, אם זו את, כבי את הטלוויזיה בבקשה". ובוב-ספוג הפסיק לצחוק. המכשיר כבה לבד.
שיר התחילה לבכות בכי של פחד וגעגוע. היא התיישבה על הספה והבחינה בזווית העין שלה בדמות שמשתקפת מהמראה בסלון. דמות מעורפלת, אבל מוכרת. דודה תקווה.
הלחישה חזרה לתוך האוזניים שלה: "שיר קטנה שלי, שיר מתוקה שללללליייי...". שיר בכתה כשנזכרה איך היא תמיד קראה לה כך. "זה מחפששששש אותי, שיר. הוא בא אלייי. ואת נמצאת באמצע.. ביני ובינו".
שיר הביטה במראה ולא האמינה כששאלה: "מה אני יכולה לעשות? תגידי לי!" פתאום התעורר בה אומץ שלא הכירה.
"לברררררוח מכאן, שיר. לברוח מהר. אני אמששששוך אותו למעלה, ואפנה לך את המעבר החוצצצצה. רוצי אל הששששכנים וחכי להורים".
"אבל מה יהיה איתך, דודה תקווה?" שיר התייפחה ושלחה יד לגעת בזכוכית המראה הקרה.
"אני אהיה בסססססדר, מתוקה. העולם בצד הששששני הוא מסובך מאוד. יש כאן חוקים, ואני הפרתי אותם. כל מה שאת יכולה לעשששששות, זה לחיות, יפה ששששלי".
הדמות נעלמה מהמראה, ולחישה אחרת נשמעה. לחישה איומה, לא טבעית. זועמת, מחפשת, רעבה.
הערפל מילא את חלונות הבית והתחיל לחדור פנימה, כמו עשן של שריפה. שיר הביטה מחלון הסלון וראתה את זה מביט עלייה שוב. פנים שלא היו פנים ועיניים שלא היו עיניים. כמו צל של פנים, אבל נורא כל כך שהיא הפנתה את מבטה. ואז היא שמעה את החריקה. הדבר שלח אצבע שנראתה כמו ענף ארוך ושרט את הזכוכית. הוא יצר בה סדק ארוך.
הוא עמד להיכנס פנימה.
שיר חשבה שהכל אבוד, ואז מלמעלה, היא שמעה צעקה גדולה, דודה תקווה! זה נשמע כמוה, רק כפול ומכופל. הדבר שהיה בחוץ הביט למעלה, וחייך חיוך איום, מלא בשיניים בצבע ששיר לא ראתה בחייה. דודה תקווה משכה אותו למעלה, והוא נעלם לרגע.
שיר ידעה שזה הרגע. היא יכולה לברוח.
היא רצה ופתחה את הדלת, ולא יכלה להביא את עצמה לצאת. "מה עם דודה תקווה?" חשבה לעצמה. "אני לא יכולה להשאיר אותה כך, עם הדבר הזה".
היא התחילה לסגור את הדלת והסתובבה, ואז היא קפאה.
הדבר היה איתה בחדר.
זה הביט בה וחייך את החיוך הבלתי-אפשרי שלו. הוא התקרב אליה מתוך ערפל בהיר וסמיך כמו מרק שנשפך בכל מקום. רגע לפני שהוא שלח את אצבעות הענפים שלו אליה, היא הרגישה את הידיים החמימות של דודה תקווה בפעם האחרונה.
הן דחפו אותה החוצה, וטרקו אחריה את הדלת.
שיר רצה.
רצה כמו שלא רצה אף פעם. היא שמעה צעקות ויבבות מתוך הבית. נקישות ודחיפות. רעש מחריד. היא כיסתה את אוזניה, ובדיוק כשהגיעה לקצה הרחוב, הרעש פסק.
היא ידעה שדודה תקווה, או מה שהיה דוד תקווה, הקריב את עצמו בשבילה. היא לא ידעה מה הרוח של דודה תקווה עשתה, או מה היה הדבר שחיפש אותה. היא לא הבינה כמעט כלום. הדבר היחידי שהיא הבינה היה שאהבו אותה. שהצילו אותה, ושהיא אוהבת את דודה תקווה יותר מהכל.
שיר מצאה את עצמה על הרצפה. מבולבלת.
היא הביטה בשעון. כמה זמן חלף? היא נדהמה לראות שהיא איבדה את ההכרה לשתי דקות בלבד. היא הרגישה את דפיקות הלב שלה בתוך הראש שלה, מכאיבות ופועמות.
ואז היא הביטה למעלה, אל עינית הדלת ונזכרה מה קרה. מה היא ראתה.
אבל זה לא יכול להיות, נכון? לא יכול להיות שהיא ראתה את מה שראתה. זה העולם האמיתי ואין דברים כאלה בעולם האמיתי. היא ניסתה להכריח את עצמה לא להיזכר, אבל הזיכרון צף ועלה בה:
זה הגיע מתוך הערפל. זה נראה לא נכון, לא במקום. זועם אבל מבולבל. והכי גרוע, מתוך מה שנדמה שהיו העיניים שלו, הוא הביט ישר עליי.
ואז זה קרה, משהו משך ברגל שלי ומעדתי. משהו ניסה למשוך אותי משם. כל מה ששיר זכרה היה משיכה ו...לחישה. הייתה שם לחישה. אזהרה רחוקה ועמומה שהדהדה לה בראש כמו שעון מעורר שמצלצל ונכנס לך לתוך החלום. יכול להיות ש...? אין סיכוי!
שיר ידעה שהיא לא תוכל לעצור את עצמה מלהביט שוב דרך העינית. היא גייסה את כל הכוח שיש בה, נעמדה והציצה. לא היה שם אף אחד. לא ערפל ולא דמות. רק תחושה מרה ומחשמלת.
היא מזגה לעצמה כוס מים קרים מהמטבח והתיישבה על הספה. היא הדליקה טלוויזיה בערוץ עם תכניות מצוירות. משום מה בוב-ספוג נראה לה מציאותי והרגיש לה בטוח יותר מכל מה שחוותה הערב. היא חשבה שהיא נרדמת, בדיוק כאשר השידור הופסק והתמונה החלה לרצד על המסך. שיר קמה לנתק את הממיר מהחשמל לרגע, בדיוק כמו שאבא עושה לפעמים, אבל גילתה שהעוזרת לא חיברה בחזרה את הממיר מהבוקר והוא היה מנותק. התוכנית נתקעה על הצחוק של בוב-ספוג, הוא צחק וצחק, תקוע ושום כפתור לא עזר.
שיר הרגישה שוב את האפלה מגיעה, ודרך החלונות הערפל חזר.
היא ידעה שהדבר ההוא מחכה בחוץ, אבל גם ידעה שיש משהו שנמצא ביחד איתה בבית. משהו אחר. משהו מרגיע. היא הרגישה מוזר לעשות את זה, אבל ממילא הכל היה מוזר הערב. היא פתחה את הפה ואמרה בקול: "דודה תקווה, זו את?"
הווילון התחיל לזוז מול עיניה. היא חייכה ואמרה: "דודה תקווה, אם זו את, כבי את הטלוויזיה בבקשה". ובוב-ספוג הפסיק לצחוק. המכשיר כבה לבד.
שיר התחילה לבכות בכי של פחד וגעגוע. היא התיישבה על הספה והבחינה בזווית העין שלה בדמות שמשתקפת מהמראה בסלון. דמות מעורפלת, אבל מוכרת. דודה תקווה.
הלחישה חזרה לתוך האוזניים שלה: "שיר קטנה שלי, שיר מתוקה שללללליייי...". שיר בכתה כשנזכרה איך היא תמיד קראה לה כך. "זה מחפששששש אותי, שיר. הוא בא אלייי. ואת נמצאת באמצע.. ביני ובינו".
שיר הביטה במראה ולא האמינה כששאלה: "מה אני יכולה לעשות? תגידי לי!" פתאום התעורר בה אומץ שלא הכירה.
"לברררררוח מכאן, שיר. לברוח מהר. אני אמששששוך אותו למעלה, ואפנה לך את המעבר החוצצצצה. רוצי אל הששששכנים וחכי להורים".
"אבל מה יהיה איתך, דודה תקווה?" שיר התייפחה ושלחה יד לגעת בזכוכית המראה הקרה.
"אני אהיה בסססססדר, מתוקה. העולם בצד הששששני הוא מסובך מאוד. יש כאן חוקים, ואני הפרתי אותם. כל מה שאת יכולה לעשששששות, זה לחיות, יפה ששששלי".
הדמות נעלמה מהמראה, ולחישה אחרת נשמעה. לחישה איומה, לא טבעית. זועמת, מחפשת, רעבה.
הערפל מילא את חלונות הבית והתחיל לחדור פנימה, כמו עשן של שריפה. שיר הביטה מחלון הסלון וראתה את זה מביט עלייה שוב. פנים שלא היו פנים ועיניים שלא היו עיניים. כמו צל של פנים, אבל נורא כל כך שהיא הפנתה את מבטה. ואז היא שמעה את החריקה. הדבר שלח אצבע שנראתה כמו ענף ארוך ושרט את הזכוכית. הוא יצר בה סדק ארוך.
הוא עמד להיכנס פנימה.
שיר חשבה שהכל אבוד, ואז מלמעלה, היא שמעה צעקה גדולה, דודה תקווה! זה נשמע כמוה, רק כפול ומכופל. הדבר שהיה בחוץ הביט למעלה, וחייך חיוך איום, מלא בשיניים בצבע ששיר לא ראתה בחייה. דודה תקווה משכה אותו למעלה, והוא נעלם לרגע.
שיר ידעה שזה הרגע. היא יכולה לברוח.
היא רצה ופתחה את הדלת, ולא יכלה להביא את עצמה לצאת. "מה עם דודה תקווה?" חשבה לעצמה. "אני לא יכולה להשאיר אותה כך, עם הדבר הזה".
היא התחילה לסגור את הדלת והסתובבה, ואז היא קפאה.
הדבר היה איתה בחדר.
זה הביט בה וחייך את החיוך הבלתי-אפשרי שלו. הוא התקרב אליה מתוך ערפל בהיר וסמיך כמו מרק שנשפך בכל מקום. רגע לפני שהוא שלח את אצבעות הענפים שלו אליה, היא הרגישה את הידיים החמימות של דודה תקווה בפעם האחרונה.
הן דחפו אותה החוצה, וטרקו אחריה את הדלת.
שיר רצה.
רצה כמו שלא רצה אף פעם. היא שמעה צעקות ויבבות מתוך הבית. נקישות ודחיפות. רעש מחריד. היא כיסתה את אוזניה, ובדיוק כשהגיעה לקצה הרחוב, הרעש פסק.
היא ידעה שדודה תקווה, או מה שהיה דוד תקווה, הקריב את עצמו בשבילה. היא לא ידעה מה הרוח של דודה תקווה עשתה, או מה היה הדבר שחיפש אותה. היא לא הבינה כמעט כלום. הדבר היחידי שהיא הבינה היה שאהבו אותה. שהצילו אותה, ושהיא אוהבת את דודה תקווה יותר מהכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה